אמנות מעלית

עוד פוסט במסגרת 'רעיונות-אמנותיים-שעוד-לא-יובאו-לארץ'. היום בניימן 3.0 – מחר בתקווה בפלורנטין.

מעלית זה מקום משעמם. למעט בסרטי פורנו, לא מתרחש אף פעם שום דבר מעניין במעלית. סתם כלי שמבזבז לנו כמה דקות ביום על בהייה בדלת לא-מעוצבת במיוחד. מדכא, נכון?
כריס ספיד חשב בדיוק כמוכם, ובהיותו אמן קונספט החוקר את הקשר בין מקום, זמן וארכיטקטורה – הוא הלך ומצא פתרון: מעלית רנדומלית.

באוניברסיטת פליימות' שבאנגליה התקינו בשתי מעליות כפתור R – הלוקח את הלוחץ עליו לקומה רנדומלית בבניין. המטרה היא לתת תירוץ לאנשים ספונטנים להרגיש באמת ספונטנים – ולכל השאר, להרגיש שהמעלית לא שולטת בחיים שלהם (תחושה מוכרת מאד אצל פריק קונטרולז). התוצאות בינתיים? לא ברור, כי דיווחים אין. אך סביר להניח שהן יושפעו מהבניין בו הותקנה המעלית. בפקולטה לקולנוע יעשו מזה וודאי סרט תיעודי, בפילוסופיה ינצלו זאת לחשיבה על מהות החיים, במדעי המחשב ילחצו על הכפתור עד שיצליחו לפענח את פונקציית האקראיות שלו בהנדסה לאחור – ובמתמטיקה ילחצו על הכפתור המון – בתקווה שהוא יקח אותם לקומה ממשית (R = שדה המספרים הממשיים).

אמנות מסוג שונה, והרבה פחות מתחכם – הוא הרעיון הבא (שנגנב ללא בושה מהלוני טונס): מעלית בה הרצפה צבועה כך שתיצור אשליה שאין רצפה (מן משפט מעגלי שכזה). זה מגניב לשתיים וחצי שניות, ואני תוהה אם מישהו שהוא לא ברווז מצוייר באמת נבהל – אך החמידות עדיין נוזלת מהפינות.

והדוגמא האחרונה של פוסט-מיותר-עד-מאד זה, הולכת יותר לכיוון המדע מאשר האמנות. מעלית אפולו 13 (סחטיין על השם המקורי – לא) עולה בסך הכל כמה קומות – אולם בעזרת אשליה שמוקרנת על הקירות, התקרה והרצפה – נדמה שהיא פורצת את תקרת הבניין, עולה מעל העננים – כאשר הבניינים ויבשות הופכים במהרה לקטנים – ומגיעה בסוף לנקודה ממנה נראה לכאורה כדור הארץ כחול, ירוק, עגול וטעים. נחמד? בעיקר לילדים קטנים – אבל זה מה יש.

— תם הפוסט המוזר —