טוב זה הרע החדש
ב-2007 יצא המשחק BioShock. מהר למדי הוא התקבע כאחד המשחקים הטובים בכל הזמנים. ההמשכים היו עניין של זמן; ב-2010 יצא BioShock 2 וזכה לביקורות מהללות. ב-2013 הגיע BioShock Infinity אבל כולם קראו לו "BioShock 3", כי חביבי, לא תעבוד עלינו עם שמות מטופשים כמו "Infinity".
פה נתקעה הסדרה. BioShock 4 הוכרז רק ב-2019, אבל עד היום, שש שנים מאוחר יותר, לא נראה שהוא קרוב לסיום האם המשחק נכנס ל-ל"גהנום פיתוח" ובסוף – פלופ – יבוטל? בראיון לפני כמה שבועות אמר שטראוס זלניק, מנכ"ל החברה המפתחת, ש"המשחק יצא בסוף". הוא מבטיח. והבטחה של מנכ"ל, כידוע, שניה באמינות רק לזאת של פוליטיקאי.
זלניק המשיך לדון באיכות שהם רוצים ל-BioShock 4, ולפתע אמר משפט:
"צרכנים לא בסדר עם 'בסדר'. טוב זה הרע החדש. מעולה זה המעולה החדש".
המשפט המאד פשוט הזה הרגיש לי נכון עמוק בבטן. הוא ניסח תחושות שיש לי לאחרונה אבל לא הצלחתי לבטא בבירור. בואו נראה למה.
[מקור, רשיון מרשה שימוש באתר]
תופעה חדשה צצה בחיי. פעמים רבות כשאני מקבל מוצר "טוב", או אפילו "טוב מאד" – מתעוררת אכזבה. יש הרגשה של בזבוז זמן וכסף. בתחומים מסוימים רק מוצרים מעולים, ששוזרים שיר הלל בלב, מספקים.
האם זאת תוצאה של גיל? או אולי של התקופה הדינמית הנוכחית? או אולי הגורם הוא בכלל תרבות השפע המודרנית? הכלל "טוב הוא הרע החדש" זה לא נכון תמיד ולא נכון לכל תחום. מהנסיון למפות פנימית את התופעה נולד הפוסט הזה.
איך דנים בזה? נעבור תחום-תחום ועל כל אחד אלהג קצת כמנהגי, עם הרבה סטיה מהנושא.
משחקי מחשב
אז למה התכוון המשורר? או במקרה הזה, שטראוס זלניק, שאת המשפט שלו ציטטנו.
משחקי AAA (טריפל-A), כלומר, משחקי המחשב הגדולים, עולים כיום 70 דולר (240 שקל) ולוקח 10-15 שעות לשחק בהם, ולפעמים אפילו 30+. האם תסכמו לבזבז 240 ש"ח ועשרות שעות מחייכם על משהו שהוא רק בסדר?
פעם? התשובה אולי הייתה כן. שיחקנו במשחקים טובים אך לא מעולים בגלל היעדר אלטרנטיבות. המשחקים הישנים היו מיושנים טכנולוגית, ובכל תקופה השוק הנוכחי לא מכיל יותר מכמה משחקי מופת.
זה השתנה. יותר קל לפתח משחקים כיום, ולכן יש יותר משחקים – וכתוצאה גם יותר משחקים מעולים. בנוסף, יש מעט עידכון טכנולוגי בעשור האחרון. המשחקים החדשים של 2025 יכלו לצאת, טכנולוגית, גם לפני 10-15 שנה.
האם משחק השנה כרגע, דונקי קונג בוננזה, מתהדר בטכנולוגיה עדיפה על Doom מ-2016? מסופקני. ואם יש הבדל, הוא זעיר. כמות המשחקים המעולים שיצאה ב-15 שנה האחרונות ונראים טכנולוגים "טריים" אדירה. לאנשים יש Backlog אדיר של משחקים מעולים שהם עוד לא הספיקו לגעת בהם.
גם אל תשכחו – משחקים אמורים להיות כיף, לא עבודה. הם צריכים למלא את שעות הפנאי, לא להפוך להתמכרות. היצע גדול מדי של משחקים מעולים לא אומר שאנשים חייבים לשחק יותר. מתישהו מגיעים לרוויה, וכנראה שכבר הגענו.
קחו לדוגמא את שירות המנויים Game Pass של מיקרוסופט. מנויים בשירות יכולים לשחק באינספור משחקים מובילים, כולל כאלה חדשים או כמעט חדשים. חשבו שאם שלאנשים יהיה הכל זמין חינם הם ישחקו יותר. אבל נתונים שהתפרסמו חודש שעבר מראים שמפתאום! אנשים משחקים את אותו מספר השעות כמו תמיד. המטרה של רוב האנשים היא לא למקסם את שעות המשחק שלהם. המטרה היא לשלם פחות ולשחק יותר טובים.
תוסיפו לזה משחקים חינמיים (היצע אדיר כיום), משחקי סלוריים (יותר מדי וממכרים מדי) ורטרו גיימינג (אני לא אסיים את כל משחקי ה-snes המעולים לפני הפנסיה) – ותקבלו עולם בו אין מקום למשחק חדש "טוב". משחקים טובים מקבלים ציונים רעים מהקהל ונכשלים מסחרית. רק המעולים מתקבלים בברכה.
מסעדות
המצב הוא שהטורים שלי עולים כשאני קונה ארוחה בחוץ והיא "בסדר". עולים מאד! פעם? זה היה שונה. רוב הארוחות בחוץ היו "פסדר", אבל הייתי מרוצה. מה השתנה?
המחיר השתנה. אם ארוחה בעבר עלתהשליש או רבע ספר, כיום היא עולה 2 או 3 ספרים. וברור לכם על מה אני מעדיף להוציא את הכסף, כן? הסיבות הן עליית הרכיבים של ארוחה בחוץ (שכר עובדים, שכירות, מיסים) לעומת ירידה של מחיר יצור הספרים, בטח מאז שעברנו לדיגיטלי.
מה עוד השתנה? יכולות הבישול בבית. אולי זה הגיל, אולי זאת האופי והנסיון, אבל לעניות דעתי מאז פריצת מאסטר שף לחיינו – ואז גם הסגר הקורונה – אנשים מבשלים בבית הרבה יותר טוב. קל להשיג חומרי גלם טובים יותר. אני, והרבה אנשים אחרים, יכולים לארגן ארוחה יותר מ"בסדר" בבית בעשירית מחיר ובזמן קצר. כשמשלמים מחיר מלא במסעדה ומקבלים תוצר דומה חושבים, מה?! עדיף לזרוק את הכסף הזה על תרבות, על יצרנים מקומיים, על כל דבר מאשר סתם על אוכל "טוב".
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה
הקורא האלקטרוני הרג את ספר המדב"פ הטוב.
כשלא חיכו מליון ספרים מעולים בתור להיקרא, הייתי מרוצה גם עם ספר טוב. כיום ספר טוב מרגיש שהוא בא על חשבון ספר מעולה שמחכה ממש ליד. סאגת ה-God Eater, עליה בדיוק עלתה פה ביקורת, מורכבת מספרים טובים. פעם הייתי מרוצה מהם – כיום אני מסיים אותם ותוהה איזה ספר מעולה מהערימה שלי יכולתי לקרוא באותו הזמן.
סרטי אימה
אותו הדבר כמו מדב"פ רק תכפילו פי אלף. אני מת על סרטי אימה, כשהם מעולים. אבל מסופקני אם ראיתי יותר מ-10 סרטי אימה מעולים בחיי, אולי 20. סרט אימה כשהוא לא מעולה, אפילו אם הוא טוב, הוא בין מגעיל למעצבן ובטוח בזבוז זמן.
הצד האפל של "טוב הוא הרע החדש"
בחור פולני שאני מכיר, באמצע שנות ה-30 לחייו, נמצא במשבר. במקום לחפש כיוון בחיים הוא בוהה ב-Reels, סרטונים קצרצרים, כל הזמן. עכשיו הוא בתקופה של ביוויס ובאטהד. אבל לא, הוא לא רואה פרקים שלמים של סדרת הקאלט מהניינטיז הזאת. זה ארוך מדי. מלא חלקים איטיים. הוא רואה Reels של הסדרה. שזה פאנץ' אחרי פאנץ' אחרי פאנץ' ליין, כל אחד בערך 30 שניות ומלא דופמין למוח.
אנשים תקועים שעות בטיקטוק, Reels או Youtube Shorts. לפעמים זה קורה אפילו לי, ואני תמיד מתחרט על זה. הפורמט: סרטונים קצרצים, 10-60 שניות, עם תוכן קליט. רק הסצינות הכי גאוניות בסדרה יקבלו סרטון משלהן. דיאלוגים ביניים, עצירות או סתם אווירה יפלו בעריכה.
זה ממכר, וזה גורם לאנשים קושי להתמקד. אני בטוח שבעונה החדשה של מאסטר שף הרבה מדלגים רק לאודישן האחרון בכל פרק – שהוא תמיד הכי טוב. כי הם כבר לא יכולים לראות משהו אחר. למה לטרוח לראות בישול סביר כשאפשר לראות בישול גאוני?
זה הצד האפל של "טוב הוא הרע החדש".
כתבות ופוסטים
קשה לי יותר כיום לקרוא כתבות מהוקצעות בינוניות, כי אני ישר חושד שהן נכתבו ע"י AI. אותו הדבר נכון לפוסטים במדיה החברתית.
תראו, אין לי שום עניין אי פעם בשום סיטואציה שאי פעם אפשר לדמיין לקרוא טקסט של AI. אפס רצון. מבחינתי, AI לא יכול לכתוב תוכן מצוין. המקסימום שהוא מציע זאת אריזה מהוקצעת ובינונית לתוכן ישן.
אבל גם קשה מאד לזהות תוכן AI, בטח לפני שמסיימים לקרוא ומגלים שכבר בזבזת זמן. פעם כשהייתי נתקל בטקסט מהוקצע עם פיסקה ראשונה בינונית הייתי נותן לזה עוד קצת צ'אנס. בכל זאת, כתיבה מהוקצעת הראתה על כותבת מנוסה, ונסיון מראה על יכולת לאמר משהו מעניין בהמשך. אבל כיום זה מרגיש לי כמו טקסט AI, והופס, דילגתי כבר לתוכן הבא.
טוב הוא עדיין מעולה
איפה נשבר הקונספט? אצלי נגיד זה הוא נשבר בספרי וסדרות מתח. אין לי שום בעיה לקרוא ספר בלשי ממוצע (תראו דוגמא פה). אין לי גם שום בעיה לצפון בסטנדאפ ממוצע, לראות משחק כדורסל ממוצע או לצפות בסדרה ממוצעת. במקרה האחרון אני אפילו מחפש סדרות ממוצעות, כי הטובות ביותר מציעות רכבת רגשית שקשה לי לקבל יותר מדי ממנה.
"טוב הוא הרע החדש" הוא קונספט אמיתי. זה ברור. אבל האם הוא קונספט חדש? משהו שמייצג את הצייטגייסט המודרני שלנו? שילוב של תקופת השפע שאנחנו עוברים בשילוב עם קצב מהיר של החיים? או סתם משהו סובייקטיבי שצף בחיי לאחרונה?
ימים יגידו.
— תודה שקראתם עד פה 1150 מילים של הרהורים באוויר —
מעניין דווקא. תודה שכתבת עד פה 1150 מילים של הרהורים
תודה
נקודה ממש מעניינת.
אצלי זה במיוחד בסרטים – אני לא טורחת לראות סרט שמדורג נמוך ולא נחשב יצירת מופת, גם ספרים אני קוראת המון קלאסיקות על זמניות כי הן בחירות בטוחות.
וסדרות? הפסקתי לראות סדרות שלא הסתיימו כדי לדעת שהן היו שוות את הזמן שלי ולא התחרבשו בעונות האחרונות.
אתה נשמע אדם חכם מהממוצע, אבל בשביל אנשים כמוני, אנשים פשוטים וממוצעים, אולי הצורך בלצרוך תכנים מעולים הוא פשוט הפרפקציוניזם שאנחנו מפנים כלפי עצמינו שלא מאפשר לנו ליצור או לבחור בתחום עיסוק מעניין מהפחד להיכשל או שנהיה גרועים. כשהסטנדרטים האלו מופנים כלפי עצמינו בצורה כה אכזרית ומשתקת, איך יהיה לנו את הסבילות להשקיע את זמנינו במשהו שהוא רק בסדר או טוב? אני לא מאפשרת לעצמי להיות בסדר או טובה ובסוף לא עושה כלום, אז כבר עדיף להיות בreels, גם אם דבר גרוע השקעת בו כמה שניות.
לגבי האוכל – לדעתי זה בעיקר הכסף, כבר מרגיש שככל שהמוצר יותר יקר ככה הוא יהיה יותר גרוע מהציפייה שהוא אמור להיות טוב יותר.
תודה על המחמאות, לא בטוח שהן מוצדקות:)
הזכרת לי משהו שנאסם טאלב אמר באחד הספרים שלו. הוא קורא רק ספרים ישנים ומפורסמים, כי אם עבר כל כך הרבה זמן והם עדיין מומלצים, זה אומר שהם באמת שווים את זמנו. אני, אגב, גם כמעט ולא בוחר כיום ספרים עם דירוג נמוך מאותה הסיבה כמוך. זה קצת מבאס כי בעבר היו ספרים שממש עפתי עליהם ואז גיליתי שהצין הממוצע שלהם נמוך. כאילו, יש דבר כזה טעם אישי ואני מפספס אותו.
לגבי אוכל – יש מצב. המחיר כיום כל כך לא פרופורציונלי שזה יוצר ציפיה מטורפת.
בדיוק היום יצאו 900 עמ' חדשים של קורמורן סטרייק שהחלטתי שהגיע הזמן לנטוש מהסיבות שתיארת – אלטרנטיבות, זמן וזמן.
מי כמוני יודע! יש לי מבקרים עכשיו אבל ברגע שהם ילכו אני מפנה יום לקרוא אותו.
אבל הזכרת לי את אחד הטריגרים לפוסט ששכחתי להזכיר. אני בדיוק קורא את השלישי של stormlight archive של סנדרסון. שהוא ספר טוב. אבל הוא גם 1248 וזה באמת מרגיש בזבוז של זמן כשיש ספרים הרבה יותר טובים בקנה. זה הספר האחרון בסדרה שאקרא.
אתה לא היחיד שהפסיק בשלישי, אני הפסקתי בשני, הוא טוב אך לא מספיק טוב. ב-600 עמודים היה יכול להיות פנטסטי.
נ.ב. התחלתי שוב את הסמויה, כי היא באמת שווה את זה, וזה טוב כמו בפעם הראשונה.
זה לגמרי ברשימה שלי. אין לי שום תירוץ למה עוד לא צפיתי בסמויה (חוץ מזה שהיא לא קומדיה, אבל עדיין).
אצלי זה ממש תלוי
באוכל לגמרי מסכימה שזה בגלל המחיר. בבית אני לגמרי יכולה להסתפק בטבעול ופירה, אבל בחוץ אני מאוד בררנית.
סדרות וסרטים אני בסדר עם איכות ממוצעת. זה חגמרי בידור בשבילי ודרך לאוורר את המח. את המעולה אני שומרת לפסטיבלים.
מה שאמרת לגבי סדרות\סרטים אולי נכון בגלליות לגבי גילטי פלז'ר (כלומר, דברים שהם לאיוורור המוח בעיקר). אצלי נגיד זה נכון למשחקי טלפון, שיש להם פונקציה דומה.
גיל…. כשיותר צעירים הכל חדש ו"מדהים" ככל שמזדקנים יש יותר פרופורציות, ולמה שאני אשלם 70$ עבור משחק שכבר שיחקתי משהו דומה? אולי אם היה עולה 10$. ואנחנו ו אוכלוסית העולם בממוצע מזדקנים.
אצלי הבעיה מתבטאת בלמצוא ספרים לקרוא, במיוחד כאשר ספרים היום נכתבים כ 10 ספרים רזים שנמכרים בדולר במקום ספר עבה שימכר ב10 דולר. אני מוצא את עצמי מוותר על לצפות לספר "וואו" ומסתפק בספר שכתוב טוב. אני כרגע זוחל דרך הoathbringer בגלל שהוא כתוב מספיק טוב ואני עדיין מקווה שאולי אני אגלה בו משהו חיובי שירגיש יותר מfiller מתי שהוא (אני בערך ברבע וההרגשה שלי שהיה אפשר לכתוב את זה הרבה יותר הדוק)
כתבתי בתגובה למעלה שה-oathbringer היה אחד הטריגרים לפוסט הזה (ושכחתי להזכיר בפוסט עצמו). ספר פסדר? סנדרסון צריך עורך דחוף כי גם אם יקצצו לחצי זה עדיין יהיה פי 2 מילים ממה שצריך. אבל אני לא רואה שום דבר שמציל את הספר הזה מלהיות יותר מ"בסדר" – ויש כל כך הרבה ספרים וואו.
אגב, תגדיר צעירים? כאילו, בגיל 10 ברור שהכל וואו. אולי גם 14. אבל אחרי גיל בגרות כבר יש פרופורציות של מה "וואו" ומה רק בסדר, לא?
גם העולם הדייטים כמובן.
שפע מדומה בהכל.
זה נכון שהגיל משחק תפקיד, אתה תשב היום כמו שישבת בשנות ה90 והאלפיים בתור נער או ילד לשחק באיזה שוטר בינוני או עוד רפג ממוחזר? Been there done that.
הרף עלה.
אבל גם אצל ילדים זה ככה, במשחקים.
רובם משחקים את אותם 2-3 משחקי רשת במובייל שקיימים שנים.
מעטים הגיימרים האמיתיים.
לגבי תוכן ביוטיוב – לא יודע, יש הרבה ג'אנק.
אבל אין ספק שסרטון של 5 דקות לא מחייב כמו משחק של 20 שעות. בטח טיקטוק.
גם עולם הדייטים?! חשבתי שזה קטע רק של ברלין. שם שמעתי אנשים שמפחדים להתחייב למערכת יחסים כי יכול להיות שעוד רגע יבוא מישהו יותר טוב. בוורשה, אגב, נראה שזה פחות קטע.
אני מסכימה עם חלק מהדברים אבל יש לי השגות:
לגבי מסעדות:
עבורי הפונקציה הכי טובה במסעדות זה היכולת לשבת בנחת.
שמישהו אחר יגיש לי
שמישהו אחר יפנה לי.
שמישהו אחר ישותף את הכלים ויכבס את המפה שתהיה אווירה ומוסיקה נעימה.
ולא לקום כל חצי שניה כי מישהו צועק ״אמאאאאא״
אני לא אצא למסעדת משלן עבור זה.
אבל המסעדות והפאבים בסביבתי הקרובה עושות את העבודה למרות שהם רק ״ טובות וזהו״
משחקי מחשב – אותו דבר
אין לי כח עכשיו בסוף היום לשבת לפתוח רפג סופר מושקע כי למי יש אנרגיות ושמעתי שאף אחד לא עשה את מה שסדרת וויצר עשתה. אסתפק במשחקי פאזלים חמודים כמו the case of golden idol או strange horticulture .
סדרות – המציאות כל כך קשה תנו לי אסקפיזם לא משהו עמוק.
ספרים – הרגשתי את המגמה שאתה מתאר הזו ומצאתי דרך לעקוף אותה – אני לוקחת די באקראי ספרים מהספריות רחוב ( זה בחינם! ) יש המון ספרים טובים שנכתבו אבל הם יצאו מהאופנה כי הם כבר מלפני 10 שנים או יותר. זה גם כיף האפקט האקראי. כמו שהיה עם ספריות שהיינו ילדים. וגם אם הספר בינוני אני לא מתבאסת כי לא הוצאתי כסף. ספרים חדשים מומלצים אני קונה באפליקציית עברית או ברדיו ל ( כי יש לי בעיה עם קריאת אנגלית) ורק לפי המלצה.
אז אני לא יודעת אם מה שאתה מתאר זה מגמה או ראיית עולם אינדיווידואלית.ויכול להיות כמו שאמרו קודם שזה פשוט פונקציה של גיל – ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו יכולת בחירה ויכולים לדרוש איכות.
יש לי שתי מילים בשבילך לגבי משחקי המחשב – Expedition 33
אנסה!
כשאני בישראל אני לגמרי מאמץ את שיטת הלקחת מספריות רחוב שלך. בחיי שלא צריך יותר לקנות ספרים עם מה שיש שם. אבל בפולין… את יודעת… ענייני שפה.
ואז יש גם את העניין שנדמה לי לפעמים שמדב"פ יהיה לי קשה כבר למצוא ספר ישן מדהים שלא קראתי.
טוב, הגיע הזמן לפוסט של דירוג 30 סרטי האימה הטובים ביותר
נראה לי שלאור מה שסריטה עושים עם סרטי אימה (יש שם דירוגי שנה, עשור, כל הזמנים וכו'), אני אצא פיתה. הם ראו איזה פי 1000 סרטי אימה ממני:)