גיקדום 09.07.2011: איפה שאמני פיסול ג'לי נוסעים ברחפת ללונה פארק רפאים כדי לעשות עם פופאי מחווה לוואץ' מן

הייתי אמור להיות בטיול אופניים הסופ"ש. איזה הפתעה, אה? אבל כאב גרון מציק גרם לי להישאר בבית ולכתוב גיקדום. בכל רע יש טוב.

1. ליז היקוק היא אמנית פיסול ג'לי. עכשיו צריך פסלי חלווה ויוגורט כדי להשלים את סדרת אמני האוכל.

2. מעניין אם יבוא היום בו כלי נגינה יהיו פריט נוסטלגי? כמו גרמופונים היום. הנה, כבר המציאו "כפפות מנגנות". שזה אומר: כפפות שאם בעל הכפפות מרכיב אותן, הוא יכול לנגן על פסנתר דמיוני שהמחשב יתרגם לפסנתר אמיתי. זה כבר פועל עם חצוצרה וטרומבון, ובקרוב בטח אצפה בהופעה כזאת בפאב המוזיקלי הנסיוני ליד ביתי.

3. ביפן מפתחים רכבת מעופפת. או יותר מדויק: רחפת. סוף סוף היפנים האלה עושים משהו שימושי! הרחפת היא רכבת שמרחפת קלות מעל פני הקרקע. היא אמורה להיות מהירה בטירוף. יש לה כנפיים שמאפשרים איזון ושליטה – כמו במטוס – מה שאומר שהיא צריכה הרבה שטח כדי לנסוע. בינתיים יש מודל רובוטי (סרטון פה), עם עיצוב מזעזע שגורם לכל העסק להראות לא מגניב בעליל.

איך אפשר לפתח רכבת מעופפת לא מגניבה, איך?!

4. אנשים אוהבים כמה שיותר קטן? כמו בפלאפון? או אנשים אוהבים כמה שיותר גדול? כמו אמריקאיים עם המבורגר? בסופו של דבר אנשים אוהבים קיצוניות ושיאים כי זה נותן הרגשה שהאנושות הולכת קדימה.

מהו משחק המחשב הקטן ביותר שנעשה אי פעם? לא בדקתי, אבל אני מוכן לשים שלושה גביעי קוטג' שזה Tinyhack. משחק הרפתקאות ב- 8×8 פיקסלים. לא שיחקתי (אין זמן! אין זמן!). מברוק על הרעיון.

5. צריך לוגו לפינת הלגו (חרוז): זה אולי לינק הלגו המגניב ביותר שראיתי אי פעם. מסיבה אחת פשוטה: הוא מקשר לכמה מיצירות הלגו המקוריות ביותר בנמצא. עזבו את זה שהם בנו פורשה מלגו – זה בקטנה, אבל יש אנשים שבנו כלי רכב מ – star craft 2 מלגו! מלא קישורים וקטעי וידאו.


[תמונה מפה]

6. תגידו, למה אנו אוהבים משחקי מחשב? האם הם פשוט מפעילים את המוח שלנו בצורה שהוא הכי אוהב – כלומר, פאזלים וחידות? או אולי בגלל שהם פונים לדרישה שלנו להשגיות? לנצחון? או שמא זה החשק לשליטה שמניעה אותנו (כמו בסימס למשל)? בסלאשדוט מדברים על מה מפתה במשחקי מחשב. הפוסט מרתק, אבל התגובות דלילות בצורה מפתיעה.

7. לא ירחק היום שבניינים בערים גדולות יגיעו עם חניות מאובטחות לאופניים. פעם חשבתי שעיר מכירים דרך הרגליים – היום אני סובר שעיר מכירים דרך דיווש. המהירות בה תייר מדווש מכיר את רחובות, סמטאות וטופולוגיית העיר מפליאה ממש. לא חייבים לבוא בשביל זה עם אופניים מהבית: אפשר להשכיר לזמן קצר כמו שמציעים בת"א, ברלין ומספר גדל והולך של ערים בעולם. עוד על הכרת ערים ואופניים פה.

8. במזרח גרמניה, ליד הבית שלי, עומד פארק שעשועים מת. סגרו אותו לפני שנים ומאז המתקנים עומדים שם חלודים. פעם זה היה המקום הכי רומנטי לקחת אליו דייט. כיום הוא מוקף בשומרים וכלבים וקצת מסוכן להסתנן אליו.

יש כל מיני תיאוריות על למה נסגרים פארקי שעשועים. הנה אחת מוזרה: הם נסגרים בגלל מיעוט ילדים. בברלין ובגרמניה יש אחוז גידול אוכלוסיה שלילי? משמע: יש פחות ילדים שהולכים לפארקים. ביפן גם יש גידול שלילי, ושם אכן נסגר פארק שעשועים מיוחד: פארק גוליבר. הפוסט הבא מציג סיור וירטואלי בפארק הרפאים של גוליבר, כולל הסברים נרחבים על המקום וההיסטוריה שלו.

9. אז הילדה שלכם בת 10, והיא מגלה עניין במשחקי הרפתקאות – יענו, קווסטים. איזה כדאי להתקין לה על המחשב כדי להקסים אותה? זלדה? אי הקופים? יומו של הטנטקל? או שמא כדי ללכת על יצירות יותר מודרניות כגון פני ארקייד או כל סדרת סאם ומקס? תשובות בסלאשדוט, כמובן.

ובהערת אגב קצת עצובה: הדיונים בסלאשדוט הולכים ומתקצרים. זה כבר לא מה שהיה פעם..

10. היה לי דייט, בעבר הקרוב, עם מישהי ששאלה אם אני גיק. בינינו, זה היה די ברור מחולצת הפאקמן ומכנסי הדרקונים שלבשתי. שלא להזכיר את נושאי השיחה אליהם סחבתי. 'גם אני גיקית' התוודתה; היא צפתה בכל סרטי הארי פוטר ונורא אהבה אותם. לא יודע למה, אבל נזכרתי בפגישה כשקראתי את הפוסט של סלאשדוט על גיקים מזויפים. האם הגיק האמיתי איבד מערכו בגללם?

11. עניין החיוכים החל להטריד אותי כשהגעתי לגרמניה. גרמנים, בהכללה גסה, לא מחייכים. הם צוחקים, ואז הפה שלהם מתעקל כלפי מעלה לכמה שניות, אחריהם הם חוזרים למבט האטום עם הפה הקפוץ. קטע תרבותי מדהים ועצוב לדעתי. עם איזמל לא תצליחו להוציא את אינסטינקט החיוך מפרצופי.

רון גוטמן הוא חוקר חיוכים. ההרצאה שלו בטד ממוקמת איפושהו בין מדע אמיתי לניו אייג'. אבל כל עוד הוא קורא לכם לחייך, ומגבה זאת בעובדות מדעיות (חיוך יאריך חייכם! ישפר את ביצועי העבודה ואפילו את חיי המין שלכם!), אני תומך בו. חיוך זה טוב – וקמטי חיוך הם קמטים חיוביים.

12. פריט חובה נוסף בביקור בלונדון: חנות הפלאים של ויקטור Viktor Wynd. מציעים שם ממצאים מוזרים מכל העולם, כולל קופסא שמכילה, לכאורה – לכאורה, את הסודות שמשה הביא איתו ממצרים. לא צוחק. פרטים מלאים פה.

13. התחלתי להשלים פערים משמעותיים שהתגלעו בקריאת pvp שלי. פעם קומיקס הרשת האהוב עלי. תור הזהב שלו כבר עבר, אבל עדיין לעיתים ישנן שם עלילות מופת שמזכירות לי את הקסם ביצירה.


[הסטריפ הראשון בסיפור. לחצו על התמונה להגדלה]

Ombudsmen (=נציג קבילות ציבור באנגלית. ואללה, לא הכרתי את המילה), היא ריצת מחווה לוואצ'מן בת חמישה סטריפים. מככבים: פופאי, גארפילד, צ'ארלי בראון ודילברט. גאוני.

14. מה עדיף? לדעת הכל על כמעט-כלום (להתמחות בתחום אחד), או לדעת כלום על הכל (קצת על כל תחום)? רוב אנשי האקדמיה, כולל עבדכם הנאמן, נאלצים ללכת בתקופה המודרנית על האפשרות הראשונה: התמחות מאד צרה וספציפית.

בתקופת הרנסנס זה היה שונה: כמות הידע הפחותה בנושאים שונים גרמה לצמיחת אנשי אשכולות: כאלה שרשום על שמם פיתוחים חשובים במתמטיקה, ביולוגיה, מכניקה וציור. סלאשדוט מציגים את ארז ליברמן איידן: איש רנסנס מודרני. התגובות מלאות בכאלה באנשי-רנסנס-מודרניים בעיני עצמם נוספים, ובפילוסופיה נהדרת בגרוש על ידע ועל העולם.

15. תכירו את פטריק מק'גוברן. ארכיאולוג בירה. מומחה עולמי למשקאות משכרים עתיקים. האיש שגילה את העתיקה בעולם (מאירן, 3400 לפנה"ס), היין העתיק (אירן, 5400 לפנה"ס – מה שמסביר את המשקעים העמוקים של האירנים עם אלכוהול) והמשקה האלכוהולי העתיק בעולם (סין, 9000 לפנה"ס!!). הבנתם, הבירה עתיקה מהיהדות? עכשיו שילכו ויאמרו לי שזה תחביב לא חשוב.

10 תגובות

  1. Angelica הגיב:

    אני כנראה גיקית מזוייפת, אבל מי סופר..

    לגבי פארק השעשועים הנ"ל-לפני כמה שבועות היה במיטב המסורת הברלינאית 'יום פתוח' שנמשך 3 ימים בפארק. היו אירועים, הופעות, מיצבי אמנות והוקרן סרט על תהליך פשיטת הרגל של הפארק. המוני מזרח גרמנים לשעבר באו לחוות את ילדותם שוב והיתה התרגשות גדולה..
    ועוד בענין-בסרט Hannah, סרט גרוע במיוחד וממש לא מומלץ, מצולמת סצינת הסיום בפארק הזה. זה במסגרת הטרנד האחרון של למקם לפחות כמה סצינות בשוברי הקופות בברלין. מבחינת הוליווד נראה שאנחנו בהחלט על המפה..

  2. ניימן הגיב:

    נכון – שמעתי ושכחתי מי זה כי, כמובן, לא הייתי בברלין באותו הסופ"ש.

    זה הברלינאלה ששם את ברלין על מפת הקולנוע? כי זה לא שקורה פה יותר מדי בתחום הזה..

  3. יעל ר. הגיב:

    יש איזו קריפיות מגניבה בפארקי שעשועים נטושים. ממליצה במיוחד לחפש תמונות של האחד בעיירה פריפיאט (ובכלל תמונות מדהימות של העיירה כולה), שננטשה בחיפזון לאחר אסון צ'רנוביל. אני מתה לבקר שם יום אחד. בכלל, אני חובבת גדולה של עיירות נטושות.

  4. ניימן הגיב:

    בררררררר. לא ידעתי עליה. זה פחות או יותר במסלול שלי בטיול האופניים בקיץ. אם כי תהיה בחירה קשה בין זה לבין ההרים הקרפטיים…

  5. Angelica הגיב:

    לא קשור לברלינלה בכלל. קשור להייפ הכללי של העיר. בדיוק מאותה הסיבה שמציפה אותה בתיירים בכמה שנים האחרונות

  6. פשוט יעל הגיב:

    13. שכחת את דאגווד באמסטד! אני מניחה שלישראלים הוא באמת פחות מוכר מהאחרים – אני אישית מכירה אותו רק דרך הבלוג המגניב The Comics Curmudgeon (לינק: http://joshreads.com ) – אבל כמו שמראים באומבודסמן הזה, הוא באמת אחת הדוגמאות הטובות ביותר לקומיקס ותיק שפשוט לא מת.
    מהבחינה הזו, השימוש ב'פינאטס' בתפקיד של 'הקומיקאי' הוא מצוין, כי בניגוד ללא מעט Legacy comics אחרים, כששולץ מת, הקומיקס נגמר. לא החליפו אותו. עדיין מדפיסים בעיתונים את הקומיקס, אבל אלה רק 'שידורים חוזרים' של סטריפים ישנים (למעשה, במובן מסוים גם 'קאתי' נכנסה לא מזמן לאותה הקטגוריה, כשהיוצרת שלה פשוט החליטה להפסיק ולסגור את הבסטה. וטוב שכך). אבל בהרבה קומיקסים אחרים – כמו 'בלונדי', משם מגיע דאגווד, כמו 'גארפילד' (שהיוצר שלה, ג'ים דייויס, אכן הפסיק לצייר: כל עבודת הקומיקס נעשית כיום ע"י צוות של שוליות. נדמה לי שגם אצל 'דילברט' המצב דומה), וכמו עוד כמה דוגמאות שלא מופיעות באומבודסמן – היוצר המקורי מת מזמן, והקומיקס ממשיך, בידיהם של בני משפחה או סתם אמנים מחליפים, עד שלא נשאר ממנו כלום, רק חזרה על אותן בדיחות לעוסות, וריח קלוש של נוסטלגיה מאולצת. אין פלא שלפעמים מכנים אותם 'זומבי קומיקס'…

  7. ניימן הגיב:

    איכשהו פספסתי את התגובה שלך.

    שכחתי את דאגווד פשוט לא הכרתי אותו. שמעתי על בלונדי, אבל לא קראתי מעולם. ואני חשבתי שאני אובססיבי לתרבות קומיקס סטריפ אמריקאיים (יש תכנון מתישהו, ואפילו כמה פוסטים כתובים, על סדרת פוסטים על היסטוריית הסטריפים. מהילד הצהוב ועד גארפילד).

    אצל גארפילד דיוויס הפסיק לצבוע לדעתי – אבל הוא עדין כותב ועושה את הסקיצות.

    אם תשאלי אותי, אסור אסור אסור להעביר קומיקסים לידיים של יוצרים אחרים. זו יצירה כל כך אישית, וכל העברה ליוצר אחר היא הרס המורשת של הקומיקס. הדוגמא המושלמת לאיך קומיקס צריך להתחיל, להיות ולהסתיים היא קלווין והובס: בשיא. לפני שהבדיחות מוחזרו. לפני שנגמר לו מה לאמר. לא סתם קלווין והובס זה המייקל ג'ורדן והסיינפלד של עולם הקומיקס סטריפס.

    עצוב לי לאמר, את את פינאטס מעולם לא אהבתי יותר מדי – ובחיי שניסיתי! הקומיקס "נחמד", אבל לעיתים רחוקות מעלה בי חיוך אמיתי – שלא לדבר על פרץ צחוק. דווקא חלק מהספיישלים הטלוויזיוניים שנעשו לסדרה אהבתי.

  8. פשוט יעל הגיב:

    אני לא כזו מכירה, או אובססיבית אפילו, אבל כן למדתי המון מתוך הבלוג ההוא שקישרתי (למשל, הידעת שביטל ביילי הוותיקה בכלל לא התחילה בתור קומיקס על מחנה צבאי? בהתחלה אלה היו עלילותיו של תלמיד קולג' בשם ביטל ביילי, ורק אח"כ הוא התגייס לצבא ולא השתחרר עדיין… באופן דומה, עוד קומיקס ותיק מאוד, 'בארני גוגל וסנאפי סמית', התחיל כעלילותיו של בחור בשם בארני גוגל [כן, גוגל כמו מנוע החיפוש], אבל מתישהו הומור הילביליז התחיל להיות פופולרי אז שלחו אותו לאיזה כפר הילביליז, ופגש את סמית וחבר מרעיו, שהפכו להיות הגיבורים בעצם. אופס, זה יצא המון בסוגריים. איפה הייתי?). וגם התחלתי לעקוב אחרי לא מעט סדרות קומיקס, רובן גרועות להחריד.
    מתוך הבאמת די מעט של פינאטס שראיתי, אני חושבת שמה שהכי מעניין בה הוא האווירה הדי מדכדכת הכללית ששורה עליה – ממש לא ברור מאליו בקומיקס על ילדים. בכל אופן, יחסית לכמויות הזבל שחיות ברוב דפי הקומיקס בעיתונים, זה נראה כמו סוגה עילית ממש. באמת.

    העניין הזה של זומבי-קומיקס הוא באמת מגוחך. אבל כמו שמצוין באומבודסמן הזה, הורדה של כל אחת מהסדרות האלה מעל דפי העיתון באמת תגרור המון מכתבים של קוראים ותיקים שעדיין אוהבים אותן, למרות שהן איומות וממחזרות את עצמן למוות (ואחרי המוות) כבר שנים, ולמרות שחלקן שכחו כבר מזמן את הפרמיס המקורי שלהן (לא רק אלה שציינתי לעיל, אלא גם למשל סדרות קומיקס כמו BC, שלפי כמות ה"בדיחות" על טלפונים סלולריים, בייסבול, פוליטיקה אמריקאית וכו' כבר מזמן שכחה שהיא אמורה להיות על אנשי מערות); ואנשי העיתונים – שזו גם ככה תעשיה די גוססת – חוששים נורא לקחת סיכון. זה עצוב, בעיקר כשזה מביא לכך שלפעמים מבטלים במקומן קומיקסים חדשים, ביניהם גם הסדרות הספורות שהן מוצלחות באמת (חפש קומיקס בשם My Cage, למשל).

  1. 20 באוגוסט 2011

    […] בניו-אורלינס. עוד אחד מתחלואי ההוריקן. הוא מתווסף לפארק גוליבר היפני מהגיקדום הקודם, זה בפריפיאט שבצ'רנוביל עליו סיפרה יעל […]

  2. 13 בינואר 2012

    […] רוסי נטוש. כמו גם פארק מערב פרוע נטוש. הוא מתווסף לפארק גוליבר הנטוש שכבר דיווחנו עליו בעבר. מה מוסר ההשכל? שביפן יש המון […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting