מועדון הקריאה מפגש 4: The Hundred Thousand Kingdoms – אנ.קיי ג’מיסין

[ברוכים הבאים למפגש הרביעי של מועדון הקריאה! לא יודעים מה זה? פרטים פה. פרטים על המפגש פה]

קראתי השבוע כתבה: 12 סימנים לפרוייקט של ג’וס ווידון. סימן מספר 2 היה: דיאלוגים עם מודעות עצמית.

מודעות עצמית היא לא סתם גימיק מגניב של ווידון. היא מה שעוזרת לצופים להזדהות עם הדמויות. למה? כי הן מגיבות לאירועים המופרכים על המסך באותה הסקפטיות וחוסר האמונה של הצופה בבית.

ב – The hundred Thousand Kingdoms יין דאר, הגיבורה, היא נצר למשפחת אראמרי. משפחה ששולטת בעולם. אמה של יין ברחה מחיק המשפחה, ויין עצמה נולדה וגדלה בין ברברים.

בתחילת הסיפור מזמין דקארטה, סבה של יין, את נכדתו לעיר המעופפת שלו ‘שמיים’. שם הוא מודיע לה שהוא בחר בה בתור היורשת שלו. מה היא יורשת? את מאה אלף הממלכות שהוא שולט עליהן ביד אכזרית, עיר השמיים המעופפת שלו וארבעה אלים שמשועבדים למשפחה. סתם כדי להשלים את התמונה נציין שדקארטה בחר עוד שני יורשים. המטרה היא שהחזק והראוי ישרוד וישלוט בעולם.

עיר מעופפת. משפחה ששולטת במאה אלף ממלכות. ארבעה אלים חובבי סקס שמשועבדים אליה ויורשת ברברית אחת בלי טיפת מודעות עצמית. טיפה. רק לי זה מפריע? יש אולי שני משפטים בפתיחה בהן יין אומרת ‘אני? שליטת העולם? אבל אני ברברית שגדלה בממלכה נידחת!’. אל דאגה. הם יטבעו תוך שנייה בים דיאלוגים דרמטיים המדוקלמים ברצינות תהומית.

בהכרזת המפגש כתבתי: “אשה, סתם אשה, חוץ מזה שע”פ הביקורות היא חזקה כמו אל, חכמה כמו איינשטיין ובעלת חשק מיני של קזנובה, מוזמנת לארמון”. אני מצטט את המשפט כי ראשית, אני נורא מצחיק פה את עצמי, ושנית: זה מוביל אותנו לאחת הנקודות המפורסמות של הספר: אירוטיקה.

האמת היא שהאירוטיקה די עברה לי מעל הראש. היא תופסת פחות נפח מסצינות הסקס ב – The windup girl מהמפגש הראשון. האירוטיקה בספר סטנדרטית משהו – המון ‘דמיינתי עצמי חבוקה בזרועותיו השריריות כשרגלי עוטפות את גופו’. העיניים שלי דילגו על הקטעים האלה אוטומטית.

—————
יש הרבה דברים טובים לאמר על ‘מאה אלף הממלכות’. הוא ספר עם עולם מקורי שמועבר בצורה אמינה. הוא כתוב נהדר טכנית: קריא. מקטעים קצרים וברורים. העלילה מהודקת ואני די בטוח שלסופרת הייתה בראש תמונה ברורה של הסיפור לפני שהיא התחילה לכתוב. גם הדמויות טובות. כלומר, טובות בכך שכל אחת שונה מהשנייה עם כל משל עצמה.

עם זאת, וזה עם זאת גדול, מצאתי את הספר משמים. לא יודע למה, אבל באמת לא היה איכפת לי ממה שקורה שם. קראתי את החצי הראשון שלו ממש מהר. קיוויתי שתתפתח אצלי איזה אמפתיה לדמויות אבל זה לא קרה. ואז החצי השני זחל כי.. הכרחתי עצמי להעביר עמודים.

אולי זה היעדר ההומור (אפס בדיחות אם לא התבלבלתי בספירה) או היעדר המודעות העצמית. אבל למרות כל המחמאות הטכניות, העלילה המקורית והמהודקת, בסופו של דבר דעתי לא ממש אהבתי את הספר. ובעסה.

[לקריאה נוספת: הביקורת של sfsite]

[ספויילרים חופשי בתגובות. ראו הוזהרתם]

פורסם בקטגוריה ביקורת - ספרים, המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה, מועדון הקריאה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

22 תגובות על מועדון הקריאה מפגש 4: The Hundred Thousand Kingdoms – אנ.קיי ג’מיסין

  1. מאת רינת קורבט‏:

    אני אצטרף למועדון קריאה הבא שלך על ג’וליאן קומסטוק ואולי לזה שאחריו…שמחה שלא טרחתי להתחיל להצטרף למועדון בספר הזה כי הוא נשמע לי מעיק ונוראי מהתיאור שלך:-) מודעות עצמית והומור עצמי זה חשוב!

  2. מאת רחלי‏:

    כרגיל, מסכימה עם גרעין הניתוח שלך. פתיחה מעניינת, דמויות בעלות פוטנציאל לעורר אמפתיה. לא חשבתי על זה כך עד שלא כתבת זאת – אבל מן הבחינה הטכנית הכל נמצא שם, כמעט מוכן לליקוט.

    ואז, העלילה מסתבכת. והיא אמורה להסתבך, כי הלא זו הנקודה. אלא שהיא מסתבכת בצורות דיי משעממת וגרוע מזה. פשוט דיי צפויות. כשמאיימים על חיי הגיבורה שלי בערך מהרגע השני של הספר (כן, אני מקצינה) אני עוד לא ממש מכירה אותה, ולכן לא מאד אכפת לי. אפשר, אגב, לקחת את זה למקומות מאד מעניינים, את חוסר האכפתיות הזו, אבל כמובן שלא לשם הספר מכוון. בסופו של יום, לא הזדהתי או חיבבתי אף דמות. הן היו שטוחות כמו קרש, גם אם הן ענטזו כדמויות עגולות ומיוסרות.

    הנקודה שהכי הכעיסה אותי בספר הזה היא דמות הגיבורה. כבר ראיתי אותה. בהמון ספרים. שמיועדים לרוב לנערות. הנופלות שדודות לרגלי גבר/ים בדיוק ברגע שבו גורל העולם נתלה על כתפיהן. אח, אין ספק שטיימינג איז א ביצ’. אמנם, מדובר בוורסיה אולי קצת יותר בוגרת, אולי קצת יותר חנונית של רומני הנעורים ששוטפים את עולם הספרים. ספרים בהם העלילה היא משנית בלבד לסיפור ההתעוררות המינית (המביך) של דמות הגיבורה (הסוגשל גנרית), אבל אין פה חדש תחת השמש ובדוגרי – נמאס לי לראות את אותה גיבורה בכל פעם שמדובר באשה.

    ולמרות המילים הקשות – זו הייתה קריאה סבירה. לא סבלתי מאד, והיו נקודות (לא שאני זוכרת אותן כרגע) שאולי אפילו נהניתי מהקריאה.

    • מאת ניימן‏:

      יש דבר אחד מעניין שקרה שם. כל הספר נע לקראת ההוצאה שלה להורג ביום ההכתרה. ונע לש ונע לשם ונע לשם – וכל הזמן ציפיתי שהיא איך שהוא תחמוק מזה. ואז – כשהיא לא, זה הותיר אותי לרגע מופתע.

      בקשר לדמות הגיבורה: זה לא ספר עם נשים סופר-חזקות? גם יין, גם הדודנית שלה ועושה רושם שגם רוח הרפאים של אמא שלה. לא ממש הגיבורות שמחכות לגיבור שיציל אותן..

  3. מאת מיכאל ג‏:

    ספר לא רע אבל היה לי די ברור שזה ניסיון לקחת את הנוסחה של בת תמותה מתאהבת בערפד מסתורי ולהעביר אותה לרקע פנטזיה גבוהה כשהערפד הופך בדרך לאל, עדיין מסוכן ומסתורי. הרקע הפנטסטי היה די מקורי (העיר שנמצאת על עמוד, האלים הקדמונים שכבולים לשימושם של בני האדם). היה נחמד לראות גיבורה כהת עור. אבל סה”כ מרגישים שהכל בשירות העלילה הרומנטית הדי סטנדרטית.

    • מאת ניימן‏:

      גיבורה כהת עור?

      הממ. מה זה אומר עלי אם קראתי את כל הספר ולא שמתי לב לזה?

      לא חשבתי על עניין הנוסחא הערפדית. צודק במאה אחוז.

    • מאת רחלי‏:

      אפשר למחוק את הביקורת שלי ולכתוב “מה שמיכאל אמר”?

      • מאת ניימן‏:

        אם היה כפתור לייק בבלוג אז הייתי משתמש בו על ההודעה הזאת שלך.

        • מאת רינת קורבט‏:

          *מחככת בגרוני הוירטואלי* כן, כפתור לייק זה דבר מאוד שימושי 🙂 סתם.

          כן, למיכאל יש נטייה מעצבנת להיות צודק ומעמיק. זה היה מפריע לי אם הוא לא היה גם אדם מקסים מעבר לזה…(מיכאל, אני חושפת אותך בציבור…)

          ואיך באמת הצלחת לא לשים לב שהגיבורה היא כהת-עור? זה אומר עלייך או דברים ממש ממש טובים או לא כל כך:-)

          • מאת ניימן‏:

            אני תוהה איך אני אמור לשים לב לזה? (חוץ מלהסתכל על העטיפה – שזה בעייתי בספר וירטואלי).

            זה כל כך לא משנה לי מה צבע העור של הגיבורה שהיא בת לגזע פנטסטי בעולם פנטסטי עם מאה אלף ממלכות. מצידי שיהיה ירקרק עם נטייה קלה לבז’. מילא, אם קוראים ספר שמתרחש בעולם שלנו, אז צבע העור יכול לרמז על סלנג מסוים, שייכות לתת-תרבות מסוימת או יחס של אחרים אליו. אבל בעולם פנטסטי..?

  4. מאת גלי‏:

    לא קראתיאת הסדרה ואוותר. אני כעת קוראת סדרה אחרת של הסופרת The Killing Moon וממליצה עליה בחום.

    • מאת ניימן‏:

      בא לך לאמר עליה כמה מילים? כי אחרי המאה-אלף ממלכות ממש לא בא לי לנסות ספר אחר של הסופרת סתם ככה.

      • מאת גלי‏:

        אני רק במחצית הספר הראשון, אבל בקצרה הכתיבה ממש מעולה, העלילה מקורית, הדמויות הראשיות מורכבות ובניית העולם נהדרת. בסדרה 2 ספרים והבנתי שהספר השני אפילו טוב יותר מקודמו.

        הסיפור מתחיל בתיאור העיר Gujaareh והדת המיוחדת שהתפתחה בה. אנשיה מעריצים את הירח וממנו נובעים כוחות הקסם שלהם. כוהני הדת צוברים את כוחם מקצירת חלומות המאמינים. הם משתמשים בכוחם לרפא ולהרוג את החולים והזקנים שמבקשים למות (מעניקים להם מוות חלומי) או אנשים שהם מגנים כמושחתים. כשנסיך רודף כוח ושררה בוחש בקדרה, העניינים מסתבכים.

        הסופרת מציגה 3 דמויות עיקריות שהעלילה מתרכזת סביבן: כוהן (מקבץ חלומות), תלמידו (המאוהב בו בסתר), ושגרירה מארץ שכנה המואשמת בריגול. בספר יש הכל מכל, פוליטיקה, שחיתויות, וקסם אסור.

        מזמן לא קראתי עלילה כה מקורית ומרתקת. בהחלט ממליצה!

  5. מאת ירון‏:

    כפי שהגבתי בעבר באחד מפוסטי מועדון הספר – לא סבלתי את הספר. הוא עניין אותי עד שליש/חצי בעיקר בבניית העולם ומתוך תקווה שיקרה משהו. ולא קרה כלום…

    ניסיתי לקרוא (יש לי את הספר בLarge Paperback, תכננתי למכור באיקון ולא יצא לי להגיע אז אם מישהו רוצה שיבוא לקחת) וניסיתי לשמוע את האודיובוק בתקווה שזה יזרום.. ונטשתי גם אותו (בערך באותה נקודה).

    נקסט!

    • מאת ניימן‏:

      יש מצב שהייתי עושה כמוך אם לא היו לי רגשות אשם על כך שבחרתי את הספר..

      • מאת ירון‏:

        מבחינתי לתת. חבל על המקום בבית.
        וזה המקום להמר על כך שאין ממש למי לתרום/לתת/למסור ספרים באנגלית.
        בלי כסף, רק כדי לא לזרוק לרחוב (פשוט לא מסוגל לכך).

        וכשמוצאים מקום או מישהו – הם עוד סופר בררנים…

  6. מאת ארז.‏:

    זה מה שכתבתי אחרי שקראתי את הספר לפני תקופה ארוכה למועדון הספרים של io9:

    בדיוק סיימתי לקרוא את זה, ואני עדיין מתקשה להחליט אם זה ספר טוב או ספר רע.

    הקריאה היתה מהנה, זה בטוח. הקצב היה מעולה, והיו כמה רגעים מפתיעים. סיימתי את הכל בארבעה ימים, קראתי כל יום למעלה מ-100 עמודים, וזה הרבה יותר מהר מקצב הקריאה הממוצע שלי בדרך כלל.

    מצד שני, מצאתי את כל העולם קצת שטחי. למה לקרוא לספר “מאה אלף הממלכות” כש-99 אחוזים מהספר מתנהל בתוך ארמון אחד בממלכה אחת? אלוהים, מאה אלף! הסופרת בכלל חשבה על המספר הזה ברצינות? בדקה למשל כמה ארצות יש על פני כדור הארץ לשם השוואה? מאה אלף?!?

    נמשיך: בעוד הפוליטיקות ומערכות היחסים בין הדמויות היו סבירות ואמינות רוב הזמן, רוב הבעיות שלי עם הספר היו תלויות בדמויות, האנושיות והאלילות כאחד.

    איביין היתה הדמות הנשית החזקה החלשה ביותר שקראתי אי פעם. היא היתה כלי משחק בידם של אחרים במשך רוב הספר, מיעטה להחליט החלטות משל עצמה ולא ממש היו לה מהלכי עלילה משלה. אחרי שהיא ניצחה לקראת סוף הספר את הקרב עם נשמתה של אינפה והפכה להיות אלילה זה ממש לא היה אמין, בהתחשב לכל החולשה וחוסר האנושים שלה בשאר הספר.

    גם שאר האלים לא היו הדמויות הכי אמינות בעולם. הם זזו כל הזמן בין גישה של “אנחנו בני אלמוות ולכם בחיים לא תוכלו להבין מה אנחנו עושים” כשהסיפור דרש את זה, ואז עברו לגישה של “אנחנו אלים אבל בעצם אנחנו מאוד אנושיים” ברגעים אחרים.

    אבל מה שהיה הכי גרוע זה ללא ספק היו סצנות המין. רובן היו ילדותיות, חלקן ממש מביכות לקריאה. אף אחת מהן לא ממש העבירה בגופי רגשות שאירוטיקה אמורה להעביר. סצנה אחת במיוחד, עם נהדות’ והפיות הרבים שלו, היתה מצחיקה בצורה הסטרית.

    וזה תוספת שלי מעכשיו: במעבר זמן, הספר הזה לא השאיר בי שום משקעים. אני כבר לא זוכר ממנו כמעט כלום. חבל.

    • מאת ניימן‏:

      תשמע, ממלכה זו לא ארץ. נראה לי שפעם כל קבוצת כפרים כמעט הייתה ‘ממלכה’ (או משהו כזה). חלקן נשארו ככה (ליכטנשטיין).

      אבל כן, מאה-אלף ממלכות נאמר על משקל בזיליון-טרזיליון ממלכות. יענו ‘ממש הרבה וזה נשמע לסופרת מגניב’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting