מועדון הקריאה מפגש 1: The Windup Girl – פאולו באסיגלופי

[ברוכים הבאים למפגש הראשון של מועדון הקריאה! לא יודעים מה זה? פרטים פה. פרטים על המפגש פה. ביקורת יש בשארית הפוסט]

לא רוצה להיות פסימי, אבל יש מצב שיום אחד תגיעה האפוקוליפסה. פעם חששו מארבעה רוכבים (wtf?); אחרי זה הגיעה הפצצה האטומית; כיום השדים הם התחממות גלובלית, מגיפות, הנדסה גנטית, פנטזיה רומנטית לנוער ורעב עולמי.

אם לוקחים את כל החששות האחרונים ועושים איתם ניסוי מחשבתי, בתאילנד, מקבלים את ה – Windup girl. לונה פארק לפוביות העידן העכשווי.

המקום, תאילנד, איזור בנגקוק רבתי. הזמן הוא המאה ה – 23. פני הים עלו בעקבות ההתחממות הגלובלית. קירות ענק מקיפים את העיר ושומרים עליה מפני האוקיאנוס.

אין יותר נפט, שתינו הכל. האנרגיה מבוססת על מנגנוני קפיץ מכניים והרבה ביולוגיה. מגיפה בשם cibiscosis צמצמה את אוכלוסיית העולם. התבואה סובלת מוירוסים מוטאנטים. העולם כמה למזון ואנשים שמנים הם מקור לקנאה, שזה כבר סוג של רעיון מד”ב קיצוני בפני עצמו.

רק בתאילנד ירקות ופירות איכשהו מתקיימים. התאילנדים אוכלים מזה חמש שנים תפוחי אדמה, ועכשיו נכנס לשוק פרי מתוק חדש. עולה החשד שיש לקמצנים בנק זרעים המוסתר משאר העולם.

עם כל זה, הפחד האמיתי של רוב התאילנדים הוא אנושי. החולצות הלבנות. נציגי משרד איכות הסביבה. במציאות החדשה הם קיבלו כוח אינסופי כמו של פקח בעיריית ת”א. אם החולצות הלבנות זיהו אצלך בכפר מקרה מוות תמוה, הם ישרפו את הכפר. אם שאלת את החולצות הלבנות שאלה בטון לא נעים הם, טוב – לא ישרפו אותך – אבל כן ירביצו לך עד מוות עם אלות שזה גם לא נעים.

עכשיו קחו את כל זה וזרקו אליו את ה – Windup GIrl. אחת מה”אנשים החדשים”. אנשים מהונדסים גנטית שהגיעו מוכנים מהחנות ולא גדלו ברחם של אף אחת. הוינדאפס צייתנים כמו כלבים ויעילים כמו רובוטים. אולי כי יש להם גנים של כלבים. אולי כי הם עברו סדנת חינוך נוקשה לצייתנות, לכו תדעו. מה שבטוח זה שהשאלה הזו מובילה לעשרות עמודים של דיון פילוסופי בספר.

לוינדאפס עור חלק בצורה יוצאת דופן. זה בגלל שנתנו להם נקבוביות קטנות. עובדה שלא מפריעה אם אתה חי בחדר ממוזג ביפן, אבל בתאילנד הם חייבים לשים קרח על העור כדי למנוע התחממות יתר. הם לא ממש חוקיים במדינה. אם אי פעם יתפסו בידי החולצות הלבנות יגרסו אותם.

גיבורת הסיפור שלנו, אמיקו, הייתה וינדאפ משרדי מאושר למדי (בניגוד לוינדאפ צבאי אימתני). רוב הזמן העבודה הייתה שקטה, ומדי פעם בערבים היא נדרשה לספק את צרכיו המיניים של הבוס.

אבל אז הבוס עזב, והשאיר את אמיקו מאחור. יותר זול לקנות וינדאפ חדשה ביפן מאשר לשנע אחת בעולם פוסט-אפוקליפטי. אמיקו הגיעה לבית זנות מקומי, שם מתייחסים אליה כמו אל חפץ. כי התאילנדים, בודהיסטים אדוקים, מאמינים שלמי שלא יכול להתרבות אין נפש. והוינדאפס, יצורים מעוקרים, ממוקמים איפושהו בין קומקום למחשב אישי.

אמיקו רוצה להשתחרר לחופשי, איש עסקים לבן אחד רוצה רק לעשות בוחטות כסף, פליט סיני רוצה לשקם את חייו, והחולצות הלבנות מעוניינות בסה”כ להציל את המדינה. אלו החומרים מהם מורכב הסיפור.

————————–
בהכרזת המפגש של מועדון הקריאה אמרתי שהוינדאפ גירל הוא “סופרסטאר של מדע בדיוני מודרני. זוכה פרס הוגו 2010, נבולה 2009, פרס לוקוס ליצירת ביכורים 2010 וגם משהו שנקרא פרס קומפטון קרוק. מעטים הספרים שיותר עטורי פרסים מזה.”

השורה התחתונה היא שהספר נח על התפר הדק של יצירות מעולות שהן לא יצירות מופת. הוא מקורי להחריד, זה בטוח. כתוב לעילא, מהודק ואמין. אקדח במערכה הראשונה יורה בשלישית. הכל מתחבר ונותן תחושת סיפוק כזאת.

אממה, הוא פשוט לא סוחף. כל עשר-עשרים עמודים חשתי דחף עז לראות מה התעדכן בפייסבוק. אולי בגלל שלא התחברתי באמת לאף אחת מהדמויות.

שלא תבינו לא נכון, כל הדמויות אמינות. אבל הן סובלות מאחד משני באגים: או שהסופר מתעב אותן ואת מה שהם מייצגות מעמקי נשמתו. תעשיין לבן נגיד. או שהן רובטיות משהו. אנשים פוסט-טראומתיים עם פן אחד של אישיות שמובן לאחר שני עמודי התחבטות פנימית.

יוצאת דופן למרבה האירוניה היא דווקא הרובוט. כלומר, אמיקו, הוינדאפ גירל, שהיא בעצם רובוט ביולוגי. אני אוהב לחשוב עליה כעל גירסא עכשווית של פינוקיו, או דאטה או אובאמה. השאלות הן שאלות ישנות: מה זה אנושי? “אני מצייתת כי אלו הגנים שהינדסו לי? החינוך שיקבלתי? או כי אני רוצה?”.

לתאר את אמיקו כדמות עגולה לא יספיק. היא יותר ספירה בשבעה מימדים. היא משתנה ומשתנה ומשתנה. אמיקו של סוף הספר בקושי מזכירה את זו של ההתחלה. חוץ מזה, יש בה משהו מריבר מפיירפליי, אהבתי אותה מהשורה הראשונה.

העולם בו מתרחש הסיפור פנטסטי. זה לא “זומבים עם מגיפות” או “אופרת חלל עם אנשים זקנים”, אלא עולם מורכב בהרבה שלקח לי 350 מילים להציג וגם אז עשיתי לו עוול עצום. בזה הוא דומה לצ’יינה מייוויל, אליל פנטזיה ומד”ב מודרני נוסף.

דמיון נוסף למיוויל הוא בהיעדר ההומור. באסיגלופי מחזיק בדעה הגרמנית ש’מבוגרים לא מתבדחים’. תראו, לא חובה לכתוב בדיחה כל שתי שורות; לא כולנו פראצ’ט. אבל בהחלט אפשר לכתוב ספר אפל עם התבדחות, אפילו צינית, מדי פעם. ד”ש לטיירון. זה כולה ספר, שחרר.

דומה לרצינות היא האכזריות. לפאולו באסיגלופי יש פוטנציאל להיות הג’י.קיי רולינגס של ספרות הסאדו-מאזו. כמה מהסצינות היו גורמות לגרר”מ לנוע בחוסר נוחות, וגרמו לי לדלג על עמודים.

מיקום הסיפור בתאילנד פותח צוהר לארץ חדשה. בתחילת הספר עוד התבלבלתי עם כל מיני מושגים מקומיים. אבל אחרי כמה עמודים הבנתי ש – farang זה בתאילנדית ‘גרינגו’, ואיך אומרים ‘אדון’. העמדת הוינדאפס מול עיני התאילנדים מבריקה. צריך חברה בה גלגול הנשמות חזק כל כך כדי להתאכזר כך למי ש”אין לו נשמה”.

מרבים להשוות את הוינדאפ גירל לנוירומנסר. אבל לא בא לי לעשות זאת, וזה לא בגלל שלא קראתי את נוירומנסר.

אצלי בראש קפצה השוואה דווקא לשני ספרים אחרים: יד שמאל של החשיכה של אורסולה לה-גווין ו ל – Embassytown של צ’יינה מיוויל. שניהם ספרים שהציגו עולם חדש מורכב ואמין. שניהם ספרים שלקחו ניסוי פילוסופי לקיצוניות מדכאת.

את Embassytown לוקח הוינדאפ גירל בהליכה עם עיניים סגורות. הוא יותר מקורי, ולכל דמות בו יש יותר אופי בקצה של הצפורן מלכל הדמויות של צ’יינה מיוויל ביחד.

אבל מול יד שמאל של החשיכה, הוא יוצא מפסיד. כי יד שמאל של החשיכה מהודק יותר. הוא ספר שלוקחים ממנו יותר הלאה. פסקאות על משמעות החיים ופילוסופיה כללית.

הוינדאפ גירל, על כל המקוריות שלו, הוא ספר עם דיאלוגים בינוניים ומסרים שברלינאיים ממלמלים לעצמם מתוך שינה. בסופו של יום מה שנשאר ממנו זה עולם מרתק, עלילה סבוכה אך הדוקה, ודמות אחת פנטסטית. זה לא מעט, אבל גם לא יצירת מופת בעיני.

26 תגובות

  1. רחלי הגיב:

    Mediocre היא בדיוק המילה שהשתמשתי בה כדי לתאר את הספר. יש בו כביכול הכל, אבל רק כמעט.

    להרגשתי, החסרון הגדול ביותר של ספר הוא דווקא הדמויות השטוחות. זו אמירה בעייתית – לטעון שהדמויות שטוחות, כיוון שכביכול הושקעו לא מספר עמודים בהבנת המניעים של כל אחת מהן, בפיתוח עולמה הפנימי. נדמה לי שאני יכולה להגיד בקלות שאין דמות שהתחילה את הספר ולא השתנתה עד סופו. *אבל*, ולטעמי זה אבל גדול – השינויים שהדמויות עברו, בכלל זה שינוייה של אמיקו, היו סטריאוטיפיים להחריד. הם היו הנתיב שקל לקחת [אני נזהרת בשלב זה מלתת דוגמאות, מחמת ספויילרים], ואולי הכי נורא – השינויים שהן עברו פשוט לא היו מעניינים במיוחד.

    ובכל זאת – ספר בינוני ולא גרוע – כי במהלכו משולבים רעיונות שנחמד לחשוב עליהם. לקיחת רעיונות שאנו לוקחים כמובנים מאליהם, ושבירתם את מעמדם המובן מאליו. לא כל ספר מצליח לעשות את זה, גם כשהוא מנסה. שנית, חיבבתי במיוחד את הבחירה להציג את הרעיונות הללו, בתוכחה, על ידי דמויות החיות בעולם עתידני, המצביעות באשמה, דרך דפי הספר, על הקורא עצמו. מעין שבירת מדיום שמכניסה במובן מה את הקורא אל תוך חווית העולם הסבוך שהספר יוצר.

    • ניימן הגיב:

      ספויילרים זה סבבה. תכתבי ‘ספויילר’ בגדול מוקף כוכבים לפניהם. אולי אשים בעתיד מנגנון ספויילרים.

      הספר היה בינוני (פלוס) אם הוא לא היה בתאילנד. תאילנד זה התבלין המיוחד הזה.

      אבל יש בעיה עם ה”מסרים”. כאילו, כבר מה יש לאמר על הרס אקולוגי? זה רע. ברור. “תשמרו על העולם או שיהיה אסון” כאילו דה. תכתבו ספר על עולם פוסט אפוקליפטי, סבבה. הרבה אנשים עושים זאת. אבל להטיף כל שניה לקורא המסכן שבתכל’ס הורס את הסביבה בעודו קורא ספר על נייר שנוצר מעצים? מה אני אמור לעשות עם זה?

      ************* ספויילר ************

      אמיקו הפתיעה אותי לפחות פעמיים. כש”השתחרר” לה הבורג הייתה פעם אחת. דרך ההתמודדות שלה הייתה השניה. ציפיתי שכל שניה היא תוצא להורג. למעשה, ציפיתי שכל הדמויות ימותו כי זה מתאים לקו הסדיסטי של הסופר.

      אצל שאר הדמויות המעבר בין מה שהסופר חשב לעצמו לבין הסיפור פשוט שקוף מדי.

      • רחלי הגיב:

        נדמה לי שאחד החסרונות המשמעותיים בספר הוא בחירת הקצב הלקוייה. במשך הרבה זמן לא קורה כלום. ממש כלום. שעמום טיחו. כולם רק מסדרים את הכלים על לוח השחמט, יורדים לקרביים כמעט של כל דמות ודמות. ואז, בבת אחת, העלילה קופצת ומתקדמת בצעדי ענק – כשאף צעד לא ממומש במלואו, ודמויות נעלמות על ימין ועל שמאל. אני משערת שזה במכוון ואולי בוצע מתוך ניסיון להעניק נופך מציאותי לעלילה. אבל זו דווקא מציאות שאני לא דורשת מספרי המד”ב שלי לעמוד בה. התוצאה, לטעמי, היא עלילה מבולבלת, נעדרת דגשים. מרוב עצים לא רואים את היער, סטייל.

        • ניימן הגיב:

          אבל זהו, שזה מצב די נורמאלי במד”ב. מלא פעמים צריך “לסבול” את החצי הראשון של הצגת העולם כדי להינות מהחצי השני בו דברים אשכרה קורים.

          אפילו בספר עם עולם די נוח להבנה כמו Newsflesh (מגיפת זומבים) צריך זמן להכיר את העולם. זה למה ספרים ז’אנריים שמנים כל כך. זו גם הסיבה שאני אוהב סדרות וטרילוגיות.

          פה ההצגה קצת מעיקה, האקשן לא ממש מדהים, ואני קצת מרגיש כמו בהרצאה של גרינפיס חלק מהזמן.

          • רחלי הגיב:

            אין לי בעיה עם קצב איטי. בניית עולם לעיתים רחוקות היא מלאכה נעימה – ע”ע שני הפרקים הראשונים של הסמויה (אם כי לי אפילו היא הייתה דיי נעימה). הבעיה היא מה קורה לאחר הבנייה האיטית וההכרחית לעיתים.

            ההרגשה היא שהוא כל כך התרגש מהעולם שהוא בנה, שהוא פשוט עשה עליו FF, כדי להריץ את כל הסיפורים המגניבים שהוא בנה לעצמו בראשו. הוא היה צריך לבחור – או לכתוב טרילוגיה.

          • ניימן הגיב:

            לאבטוח אם הייתי שורד טרילוגיה של הטפות כזאת..

  2. melquiades הגיב:

    צר לי, אך לא הצלחתי לשרוד את הספר :\

    הרעיון של מועדון קריאה ליצירות מד”ב חדשות נשמע לי ממש מגניב. ויחד עם הטאבלט שנחת אצלי בדיוק כשהכרזת על המועדון זה נראה לי כמו הזדמנות מצויינת להתחיל לקרוא קצת מד”ב מודרני באנגלית.

    אז אולי זו הקריאה באנגלית שאינני רגיל אליה ומונעת ממני להסחף.
    אבל בסופו של דבר נשברתי איפהשהוא בשליש הספר.
    הקפיצה לגיבור אחר בכל פרק ופרק גרמה לי להרגיש קצת ADHD (ובניגוד למרבית חובבי הז’אנר, אני עוד לא הספקתי להתחשל בסגנון במסגרת אלפי העמודים של שיר של אש וקרח).
    אז בתחילת כל פרק לוקח לי כמה עמודים להזכר בכלל מי זה הגיבור של הפרק הזה ומה קרה איתו שלוש פרקים אחורה, ותוסיף לזה את העובדה שכפי שציינת הדמויות לא כל כך מעניינות, אז זה גרם לי לאבד את החשק מלהמשיך לקרוא.

    לאמיקו באמת יש יותר פוטנציאל, אבל עד שנשברתי נדמה לי שהיה לה רק פרק אחד.

    ואני לא יודע מה קורה בהמשך, אבל לפחות בתחילת הספר התעלומה שלכאורה מניעה את העלילה היא תעלומה ממש תפלה שלא הזיזה לי בכלל. למי איכפת מאיפה הגיע הפרי הטרופי הזה?!
    אני מניח שהסיפור של הפרי הוא סוג של “מקגאפין” ומשמש רק כטריגר לתככים הפוליטיים שמסביב, ועל פי שם הספר גם לסיפור של אמיקו (שעוד לא הגעתי אליו). אבל הוא טריגר כל כך לא מעניין שלא הצלחתי לשרוד אותו.

    ההשוואה לצד שמאל של החושך אכן במקומה, במובן שהספר מציג עולם חדש ושונה מכל מה שמוכר לי. ולכן כמו בצד של שמאל של החושך, צריך להתאמץ כדי לצלול פנימה אליו. אבל בצד שמאל של החושך יש גם סיפור מספיק מעניין כדי שאצליח לצלול פנימה ולאט לאט ללמוד להכיר את העולם הזה. ופה פשוט חסר סיפור טוב.

    האם כדאי להתאמץ קצת ולנסות להמשיך את הספר?
    האם מתפתחת שם איזשהיא עלילה מעניינת בהמשך?

    • ניימן הגיב:

      תשובה קצרה: אין איזו עלילה מרתקת שמפתחת. לכן גם לא ממש הצלחתי להסביר מה העלילה בפוסט. אמיקו רוצה לברוח, אנדרסון רוצה לעשות עוד כסף וכו’.

      יש רגעים בעלילה, איזה כמה עשרות עמודים, שמעניינים. אבל אז עוברים לשלב הבא ומאבדים עניין.

      טוב, עכשיו צריך לחכות לאנשים שהתלהבו מהספר. כי בתכל’ס הוא נחשב יצירת מופת..

      • ארז. הגיב:

        דווקא לא חשבתי שאנדרסון התעניין אך ורק בכסף. זה היה קצת בעייתי, כי באמת אף פעם לא התייחסו לזה בפירוש (אלא אם כן זה היה באחד העמודים שקראתי ללא תשומת לב. היו לא מעט כאלה), אבל נראה ש-AgriGen כבר לא מנסים להשתלט על מאגרים גנטיים חזקים בשביל הכסף, כי בתכל’ס הוכח די בתחילת הספר שיש גבול די ברור למה אפשר לעשות עם כסף בעולם הזה.

        אני חושב שהיו בעיות בכך שלא הבהירו לנו מה בדיוק מעמדו ומקומו של אנדרסון ב-AgriGen, או הקשר שלו עם הגנטיקאי שנשבה בתאילנד אותו הוא מחפש. מדי פעם צצה הרגשה שהמניעים שלו היו אישיים ורגשיים יותר מאשר “אני רק רוצה עוד כסף” – אבל אף פעם לא הצלחתי ממש להבין מה הם היו בדיוק.

        • ניימן הגיב:

          אותו הדבר נכון לעולם שלנו. בשביל מה צריכים כל האוליגרכים עוד כסף? מה אפשר לעשות עם טריליארדים שאי אפשר עם עשרות מליארדים? אנשים רוצים כסף כסממן לכוח. עוד כסף = עוד כוח. זה לא צורך מעשי.

          באמת לא הבנתי את אנדרסון הוא שותף בכיר באגריגן, מנהל מקומי או מישהו באמצע. הוא היה כל כך מעשי בכל דבר שלא נגע לאמיקו. זה יצר סוג של מסיכה על הדמות. ממש סטריאוטיפ של אמריקאי לבן.

          • ארז. הגיב:

            בשביל מה האוליגרכים צריכים באמת?

            אבל זה לא רק זה. זה שמדי פעם היתה הרגשה שזה הרבה יותר אישי, הרבה יותר קרוב. בשלב מסויים, כשהוא חשב על הסופר-גנטיקאי השבוי ששכחתי את שמו, נשמע שיש איזה משהו יותר עמוק מאחורי הרצון שלו לתפוס אותו להחזירו לחברה. אבל זה לא פותח – אז כן, יש מצב שמעטה הרומנטיות שהלבשתי אותו בו יה מוטעה. מצד שני – זה לא שמעטה הרומנטיות הזה באמת שיפר את הדמות שלו בשום שלב.

    • ניימן הגיב:

      תשובה#2: יש יצירות מופת לא סוחפות. גם צד שמאל של החושך לא ממש סחף אותי. אבל הוא פיצה בדרכים אחרות: דמויות פנטסטיות או כתיבה חכמה. הוא גם השתמש בעולם שלו כדי לתת השקפות חכמות על העולם שלנו כמעט מהעמוד הראשון. הדרך היחידה לסכם אותם היא להעתיק אותם בקונטקסט הנכון.

      הוינדאפ גירל לעומת אומר ש’להרוס את העולם זה רע, נו נו נו’, או משהו כזה.

    • רחלי הגיב:

      התשובה שלי קצרה: לא, דלג.

  3. ארז. הגיב:

    אז יצירת מופת זה לא היה. רחוק מזה. אם כי, בסופו של דבר הודתי לעצמי שנהנתי מהספר הרבה יותר ממה שחשבתי שאהנה ממנו ב-100 עמודים הראשונים, והיו בו כמה רגעים נהדרים שודאי אזכור לעוד הרבה זמן. גם זה משהו.

    אתחיל בהתחלה: הבעיה העיקרית של הספר הזה, כפי שאמרו אחרים לפניי, היא שרוב הדמויות המובילות בו פשוט לא מעניינות. לא מעניינות ברמה של “עברו שבועיים מאז שסיימתי את הספר וכבר שכחתי את השם שלהן”. העסק הזה רק מובלט על ידי כך שכל הפרקים הראשונים מאוכלסים על ידי אותן דמויות משעממות ושטוחות. קשה לי לתאר כמה זה היה מייגע לנסות להבין מה קורה בעולם החדש שהוצג לפניי בלי להרדם תוך כדי קריאה בשליש הראשון של הספר. הוא היה פשוט נוראי.

    ברגע שדברים התחילו טיפה לזוז, והופיעו פה ושם דמויות קצת יותר מעניינות, זה הפך לנסבל יותר. זה גם היה הרגע בו העולם “נפתח” והתחלתי להבין יותר טוב מי נגד מי, אם כי גם בנוגע לעולם יש לי מה להגיד: ווינדאפ גירל זה מסוג הספרים שזורקים אותך לעולם קיים, בלי אקספוזיציה ובלי הסברים, ומצפים שתבין מה קורה מהקונטקסט. שזה אחלה סוג של ספרים, אבל להערכתי לא נעשתה כאן עבודה מספיק טובה כדי שבסופו של דבר יהיו לנו את כל הפרטים הנחוצים כדי להבין את העולם עד הסוף.

    בסופו של דבר, הרגשתי שבנקוק היא אי מבודד, ושאני יודע אך ורק מה קורה על אותו אי, עם רמזים דקים מאוד למה שקרה בשאר העולם. וזה בעייתי כשמדובר בעולם פוסט אפוקליפטי שנוצר בעקבות גלובאליות. אם אתם רוצים להגיד לי שגלובאליות זו בעיה – הועילו בטובכם לפחות להסביר לי קצת יותר טוב למה, כי as far as i know על המגיפות פרצו כדרך הטבע, וההאשמה של התאילנדים של “העולם החדש” בהן היא רק קשקוש דתי שלא קשור למציאות. זאת ועוד, העובדה שלא כל העולם מוצג גורמת להרגיש קצת יותר מדי שזה נועד להיות ספר ראשון מתוך סדרה ולא בקטע טוב. כאילו מנעו ממני מידע בכוונה ובצורה לא חכמה במיוחד. בעצם, זה לא הרגיש כמו ספר ראשון בסדרה – זה הרגיש כמו prequel לסדרה קיימת. רק שהיא לא קיימת אופס.

    אבל שליליות היא לחלשים ואמרתי שבסופו של דבר נהנתי. נהנתי מהעולם ומהתיאורים המדוייקים של תאילנד. נהנתי מהחתולים. נהנתי מהרגעים המועטים שקצת פתחו לנו צוהר לעולם הגדול שבחוץ (כשאנשי חברת הקלוריות הגיעו לבקר בסוף זה היה תענוג צרוף. חבל שזה נגמר אחרי 10 עמודים). נהנתי מהכתיבה החכמה על עולם בו שולטים תאגידים, שנעשתה דרך הטקסט עצמו ולא על ידי שילוב מסרים אקולוגיים פשטניים והאכלתם בכפית כפי שנעשה במקרים אחרים בספר. נהנתי מהאפילוג, שהיה לדעתי הפרק הטוב ביותר והמעניין ביותר בספר. נהנתי שדברים התחילו לזוז והיה ברור שמהבלגן הזה כבר אי אפשר לצאת.

    היתה הנאה. אבל כמו שכולם כאן כבר הסכימו – יצירת מופת זה לא.

    • ניימן הגיב:

      אני הבנתי שהמגיפות פרצו בגלל “טעות” אנוש. אבל אין לי רפרנס לזה. אפשר לראות גם את חתולי הצ’שייר כמגפה (אולי ההבקרה של הספר, אפרופו “נהניתי מהחתולים”).

      מסכים עם הביקורת שלך בגדול. אולי נשכור אותך לכתוב את הביקורת הבאה למועדון? ; )

      • רחלי הגיב:

        גם אני הבנתי את מגפות המזון כטעות אנוש. נדמה לי שהמקור הוא בעיניים התאילנדיות שדרכן קראנו את הספר – בכל מקרה נשמע סביר בעיניי שהנקודה הזו נותרה עמומה מתוך כוונה תחילה.

        • ארז. הגיב:

          אצלי ההבנה של מהיכן צצו המגיפות השתנתה במהלך הפרק. בהתחלה חשבתי שזה היה אסון טבע שגרם למעין תגובת שרשרת שהביאה גם את המגיפות. בהמשך חשבתי שזו היתה טעות אנוש כזו או אחרת, כמו במקרה האצות במפעל. אחר כך קיבלתי את הרושם שזה היה לא זה ולא זה – אלא מתוך כוונת תחילה של הגנטיקאים של התאגידים הגדולים (בשיחה האחרונה בין השוטרת ששכחתי את שמה לבין הסופר-גנטיקאי ששכחתי את שמו זה נרמז, אם כי ממש מעורפל), שמטרתה “לחסל את המתחרים” ולהפוך למקור הקלוריות היחידות על פני כדור הארץ.

          אני בהחלט מניח שזה נשאר מעורפל בכוונה. בהתחלה גם חשבתי שזה לא כל כך משנה, אך ככל שהעלילה התקדמה זה השתנה, כי המקור של המגיפות גם יוכל להאיר את כל אירועי הסוף והמסרים הנגזרים מהם באור אחר.

          אולי זו גם היתה הסיבה שבסופה של הקריאה הרגשתי שהספר לא ממש נגמר. כנראה שציפיתי לאיזה גילוי גדול ולא צפוי שפשוט לא הגיע.

          • ניימן הגיב:

            נראה לי יותר הגיוני שהוא פשוט לא הבהיר את העניין כראוי. זה מה שקורא כשזורקים קורא לתוך עולם מורכב בלי אקספוזיציה.

      • ארז. הגיב:

        כמה אתם משלמים פה בניימן 3.0? 🙂

        בין כה וכה אני מתכוון להשתתף בבא. יהיה דיסקו.

  4. גלי הגיב:

    התחלתי לקראו ובינתיים אני נהנית. אכתוב דעתי בסיום הקריאה.

  5. גלי הגיב:

    אומנם באיחור, אך סיימתי היום את הספר ובסה”כ נהניתי. מסכימה שהספר אינו יצירת מופת. הספר התחיל יפה, ההמשך נגרר קצת ובשליש האחרון (רגע לפני נטישה) הספר החל לצבור תאוצה. הרעיון בהחלט מקורי ולמרות שהספר לא חף מפגמים, הוא בהחלט שוה קריאה. אהבתי את האפילוג, אך הוא היה קצר מדי והשאיר קצוות פתוחים. בנוסף אהבתי את תיאור העולם והמגיפה להבנתי היתה מכוונת. אהבתי במיוחד את דמותה של אמיקו, למרות שהקטעים עליה היו מועטים מדי. כן אהבתי את הרעיון של חתולי הצ’שייר. אכן היו קטעים מזעזעים, אך מועטים למרבה המזל. השפה היתה אף היא יפה וגבוהה ואמשיך לספרים נוספים של הסופר.

    אשתדל לקרוא את הספר הבא במועדון בזמן, כך שלא אחמיץ את הדיון.

    • ניימן הגיב:

      כתבתי את זה למעלה: הצ’יישרים הם ההברקה של הספר. הם יהיו להיט עולמי אם מישהו פעם יסריט את הסרט (ואז יקבלו ספין אוף משל עצמם).

      מקווה שתאהבי גם את Zoo City 🙂

  1. 8 ביולי 2016

    […] סיכום מפגש ה – 1 באפריל: דיברנו כזכור על The windup girl של פאולו באסיגלופי. […]

  2. 8 ביולי 2016

    […] האלו שהשיגו דאבל: גם הוגו וגם נבולה. אבל כמו שלמדנו במפגש הראשון של מועדון הקריאה, זה לא מבטיח שאוהב […]

  3. 8 ביולי 2016

    […] היה מועמד להוגו ולנבולה. לא זכה, אבל אנחנו כבר יודעים שזכיה לא תמיד אומרת הרבה. בגדול, ספר שלא רק שאני רוצה לקרוא כי הוא מדובר, אלא גם […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting