המדף הז'אנרי: הכבאי – ג'ו היל

'אדם הסתובב בגן השעשועים מאחורי בית הספר' סיפרה הרפר לבעלה, 'הוא התנדנד כמו שיכור, לפתע נפל' והתלקח באש. המקום נראה כמו אחרי הפצצה'.

'כמה נורא', ענה הבעל, וחזר לצפות במשחק הכדורסל.

—————————

בעולם של הכבאי משתוללת מגיפה, היא גורמת לאנשים להתלקח בלהבות. זה לא הקונספט הכי מקורי בעולם, נתקלתי בו כילד בקובץ סיפורים על טבעיים.

א-בל, גם היו ערפדים מאות שנים לפני דרקולה. ברם סטוקר לא המציא את הערפדים; הוא זיקק אותם לאוסף חוקים לוגיים בהיר. הכבאי עושה דבר דומה לאנשים מתפוצצים.

לברוא עולם מדב"פ מושלם דורש מלאכת מחשבת נדירה. כמה יש כאלה? דרקולה ואני אגדה כמובן (הם בראו תת-ז'אנר ענק),  או סדרת הרובוטים של אסימוב והערפילאים של סנדרסון (שאולי יבראו תת-ז'אנר ברגע שיפוגו זכויות היוצרים עליהם).

אני מוסיף את הכבאי של ג'ו היל לרשימה.

תנוח דעתכם, זאת לא המלצה חמה לקרוא את הכבאי, בדיוק כמו שזאת לא המלצה חמה לקרוא את דרקולה. שניהם ספרים מבריקים שסובלים מדיאלוגים רעים ועודף קלישאות.

הכבאי לא יצירה מושלמת. מלבד החסרונות שכבר הזכרתי, הוא גם ארוך מדי ואפל מאד.

אבל הכבאי הוא גם יצירה מרשימה ומיוחדת. הוא משתמש בז'אנר המד"ב לייצר אמירות חזקות על ימינו. יש בספר שלל רגעים נוגעים. אי אפשר להתעלם ממנו.

זאת עוד לפני שהזכרתי שהסופר הוא בנו של סטיבן קינג.

המדף הז’אנרי: הכבאי – ג’ו היל

בעולם מגיפת האנשים שמתלקחים מעצמם שולטת הכריזמה של הבורות.

החולים מוכנסים להסגר או נכלאים במחנות ריכוז. פחד ובורות מניעים תנועה עממית שמיישמת רצח המוני של חולים.

מהצד השני מופיע כבאי.

מי יותר מתאים מכבאי להשתלב בעולם בוער? לכבאי יש כריזמה של ברוס וויליס, וגם מבטא בריטי מגניב. הוא חולה במחלת השריפה, אבל נראה שהשתלט עליה בדרך מסתורית. כמו הלפיד האנושי, הוא משתמש באש.

הספר הכבאי הוא סיפורה של מחלת האש. ג'ו היל מספר אותה כמו רב-אמן מד"ב. המגיפה מגובית במדע. חוקי המגיפה בהירים ופשוטים, אין אלמנט שלא נחקר ומוסבר. יש פה כר פורה לעשרות יצירות עתידיות.

אבל זהו גם סיפורה של הרפר, האשה מתחילת הביקורת. רוב העלילה מתרחשת במחנה הניצולים אליו נמלטת הרפר. כדי להסביר כמה את חשיבותה, אני צריך לספר את הסיפור הבא:

—————————

בתחילת השהות בגרמניה הצטרפתי לקבוצת מחקר גדולה.

ביקשו ממני להעביר הרצאה, ועשיתי חזרה גנרלית עם שני חברי קבוצה.

הם נכנסו לבעתה למראה השקפים. 'אוי לא', הם אמרו, 'אצלנו חובה להראות משוואה בחמש דקות הראשונות; אחרת אנשים יכעסו'. אבל לא הראיתי משוואה, ואנשים אכן כעסו. מאד.

לאט לאט גיליתי עוד שלל חובות בקבוצה. לארוחת צהריים חובה ללכת עם כולם כל יום ב-12:30. בימי חמישי חובה להשתתף בסמינר המחקר, ושם חובה לשאול לפחות שתי שאלות. אין פטורים, מישהי ביטלה השתתפות בכנס גדול כי הוא נפל על סמינר מחקר.

התעלמתי מהחוקים בהתחלה, אבל פידבק חברתי שלילי חזק גרם לי בסוף להפנים אותם. סיפרתי לחברים מישראל ש'ארוחת צהריים משותפת מאד חשובה לאחדות הקבוצה', ו'אפילו מחלה לא דוחה סמינר המחלקה'. מימרות מטומטמות לגמרי בדיעבד.

בחופשת הסמסטר הראשונה שהיתי בישראל כמה שבועות. זה היה כאילו ירד לי צעיף עירפול מהמוח. מרחוק, החוקים נראו מגוחכים. החלטתי להתעלם מהם בהמשך.

חזרתי לסמסטר החדש, והרגשתי כמו השפוי היחיד בבית משוגעים. כמה שבועות סבלתי לחץ חברתי מתון, ובסוף חזרתי לציית לחוקים, כי יש גבול כמה אפשר להתנגד לדינמיקה קבוצתית. ברגע שהבנתי את זה, פרשתי מהקבוצה.

—————————

הכבאי מיועד לכל מי שאי פעם היה, נמצא או יהיה בסיטואציה דומה. לחץ חברותי גורם לחוסר מחשבה, וכל כך קל לחשוב שה"קבוצה" היא יישות יותר חשובה מהאינדיווידואל. הכבאי מבהיר את הנקודה בצורה בוטה ובהירה, מעבר לכל ספק.

אם הייתי קורא את הכבאי כמה שנים מוקדם יותר, אולי היו נמנעים לי כמה חודשי סבל בחיים.

זה לא הדבר היחיד שיפה בכבאי. יש שם סיפור דינמיקה קבוצתי נהדר, וכשאלה כתובים טוב הם הופכים ליצירות מופת. ראיות? אי הילדים, מנהרה בשחקים, התנגבות יחידים או אפילו משחקי רעב.

למרות האמור לעיל, אני לא יכול להמליץ בחום על הספר. יש בכבאי יותר מדי חסרונות. אפשר לפרט אותם, אבל יותר קל לומר ככה: מבחינת כתיבה ודיאלוגים, ג'ו היל כותב ממוצע מאד.

בתחילת הספר, לפני שהעלילה הראשית התניעה, חשבתי להפסיק באמצע. טוב שלא וויתרתי. הכבאי אולי לא ספר מושלם, אבל הוא כן חכם ומקורי. יש לו הרבה להציע.

מילה על הסופר: גם אם ג'ו היל ישנה את המין שלו למלפפון ויצבע את עצמו בארגמן, הוא לא יצליח לברוח מהצל של אביו. כי ג'ו היל הוא הבן של סטיבן "פאקינג" קינג.

גם לא ממש נראה שג'ו היל מנסה לברוח מהצל. 'הכבאי', הוא המחווה הכי גדולה שראיתי אי פעם ל'העמדה' של סטיבן קינג. זה לא רק רומן ענק על עולם דיסוטופי, אלא גם שלל מחוות קטנות. למשל, אחד הגיבורים הראשיים ב'העמדה' הוא חירש-אילם בשם ניק (אחת הדמויות האהובות עלי בתור נער). בכבאי? אחת הדמויות הבולטות היא.. חירש-אילם בשם ניק.

ג'ו היל בונה עולם מהוקצע יותר מסטיבן קינג, עם אמירה חזקה יותר. אבל בכל שלל אלמנטי הכתיבה, הוא כמה רמות מתחת לאביו. קינג כותב דמויות בחסד, וספריו הטובים מלאים פניני חוכמה. היל כותב ארוך מדי.

סטיבן קינג לא יכל לכתוב את הכבאי, וג'ו היל לא יכל לכתוב את העמדה. אולי יום אחד הם ישתפו פעולה, ונקבל יצירת מופת לדורות.

6 תגובות

  1. D הגיב:

    What do you mean some day? Check Amazon. 🙂

  2. Kotz הגיב:

    עדיין לא יצא לי לקרוא ספר שלו (אפילו טרם צפיתי ב-Horns שמבוסס על ספרו) אבל Locke & Key מעולה ממש (רומן גרפי אמנם, אבל הכתיבה מעולה)
    https://en.wikipedia.org/wiki/Locke_%26_Key

  3. Standback הגיב:

    הו, בדיוק סיימתי לפני יום-יומיים.

    בהחלט ספר חזק. כמו שאתה אומר, רחוק משלמות. אבל… חזק. מין "בעל-זבוב" מודרני, שמדבר על התפרקות של חברה קיימת במקום התנתקות ממנה.

    ככלל, היל הוא סופר מוכשר, מרשים, ו*מגוון*. מצאתי אותו במקור בנובלה הנהדרת Gunpowder, שבו מגדלים ילדים עם כוחות בריאה כדי לעשות terraforming לפלנטות נידחות. נובלה מדהימה, שלדאבוני לא ניתן היום להשיג בשום מקום. סדרת הקומיקס שלו, Locke and Key, היא מקסימה, אנושית וכואבת, ועוצרת-נשימה. אוסף הסיפורים הקצרים שלו, 20th Century Ghosts, היא תענוג. Horns הוא ספר בעייתי במובנים מסויימים, אבל גם מבריק, מרענן, מצמרר, ומלא רגש.

    דווקא על סמך היל ניסיתי את קינג. וואו, זה לא עבד בכלל. היל הוא *קוהרנטי* בצורה שלא ראיתי אצל קינג בספרים שלו שניסיתי. יש לו התחלה, אמצע, וסוף. יותר מזה, הוא מוכשר מאוד בזריעת הבטחות והטרמות שתופסים אותך מייד וגוררים אותך פנימה – וה-payoff שלו בד"כ מצויין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting