המדף הז’אנרי: Hope and Red – ג’ון סקוברון

גירסה קצרה: Hope and Red הוא ספר פנטזיה מצוין ברוח של טרילוגיית קוטל המלכים של פטריק רות’פוס, וסדרת Gentleman Bastards (שקריו של לוק לאמורה) של סקוט לינץ’.

מבחינת כיף, הוא לא מתעלה לרמת מלאכת המחשבת של שני הסדרות שהוזכרו. מבחינת בניית עולם ואמירות חברתיות הוא כנראה מתעלה עליהם.

קריאה מומלצת לחובבי פנטזיה שמחפשים סדרה חדשה טובה.

גירסה חופרת: הנה מסתיימת לה שנת 2017, והיא הייתה כנראה השנה הרועשת בהיסטוריה.

אני לא מתכוון לרעש פיזי, למרות שגם שם כנראה 2017 מנצחת, אלא לרעש ציבורי. אירועים ב-2017 גדולים יותר, אמוציונליים יותר, ומוציא את התגובות הכי קולניות בהיסטוריה מהציבור.

זה בגלל שהאינטרנט הגדילה את מספר הקולות. אם פעם היינו שומעים פחות מעשר דעות – ברדיו, עיתון, טלוויזיה, כנסת – כיום המספר הפך לעשר דעות בדקה.

מעבר לבלבול שזה יוצר, זה גם יוצר בעיה. כי אדם כבר לא יכול שיהיה לו קול יחודי. כל מה שאמרתם נאמר כבר קודם, על ידי עשרות אנשים שונים ברשת. להביע דעה כיום שקול ללהצביע בבחירות. כנראה שיש לזה השפעה, אבל צריך יכולת יוצאת דופן לנתח את התמונה הגדולה כדי לראות אותה.

אז בשביל להבליט את הדעה שלהם, אנשים מתחילים לצעוק. פיגורטיבית, לא מילולית. הם מקצינים את הדעה.

כבר לא מספיק לאמר שאתם נגד משהו. צריך לציין שאתם מזועזעים. חייבים להסביר, במילים חזקות, עד כמה מזועזעים. צריך לקרוא לעונש, לעשות לינץ’ רשת, לקרוא לתגובה חזקה ולא פרופורציונלית ולהוסיף המון סימני קריאה. אחרת הדעה לא תתבלט. לא ב-2017.

התופעה הזאת נראית גם בספרים, בעיקר ספרי מדע בדיוני ופנטזיה מודרניים. ז’אנרים בהם הנושאים החמים הם פמיניזם, להט”בים ו-diversification.

אם בעבר קיבלנו בז’אנרים האלה ספרים נהדרים ועדינים כמו צד שמאל של החושך או שפת אם. כיום אנחנו מקבלים ספרים שכוללים, בעדינות של פיל בחנות חרסינה, משפטים שמצהירים,  בישירות ובתיקוף, את הדעות (החיוביות) שלהם. בלי עדינות, בלי סאבטקסט. כמו טקסט פוליטי של תלמידי תיכון.

לפני שתגיבו בזעם: זאת הקצנה כמובן של המציאות. אבל זאת תופעה שראיתי בכמה ספרים מדוברים בשנים האחרונות. בלי לנקוב שמות, כי זאת לא המטרה.

Hope and Red עושה את זה אחרת.

הספר עוסק בכל הנושאים שציינתי. פמיניזם, גזענות וטרנסקסואליות. אבל זה לא עיקר הספר. או לפחות, זה נעשה בצורה כל כך עדינה שאם זה עיקר הספר, לא שמתי לב לכך.

זאתת הדרך הנכונה לגרום לקידום הנושאים האלה לשיטתי. בחברה מתקדמת, הנושאים הללו משולבים בספרים בצורה טבעית. בלי לצעוק כמה זה בסדר. בלי לתת הרגשה שהדמויות האלה מיוחדות או שונות מכל דמות אחרת.

מלבד זאת? Hope and Red ספר פנטזיה מצוין. כיפי, סוחף, מורכב ועם דמויות נהדרות. לא מופתי, בעיקר כי העלילה נדושה מדי, אבל קריאה מומלצת לחובבי הפנטזיה בקהל.

עטיפת hope and red

רד הוא נער רחוב צעיר בשכונת עוני. עיניו אדומות, זכר לסם שאימו הייתה מכורה אליו. רד גנב מצטיין, שמנהיג כנופיית גנבי רחוב זוטרה באומץ. אויביו העיקריים הם ראשי כנופיות הפשע המקומיות, וקוסמי האימפריה הרשמיים.

הופ נולדה בכפר קטן. כל תושבי הכפר נטבחו ע”י קוסמי האימפריה. הופ נשבעה לנקום בהם. בסבר פנים רציני של נערה שמעולם לא שמעה בדיחה מוצלחת, היא רודפת אחרי החלום.

הופ פוגשת את רד. הם מבינים ישר שיש להם אויב משותף, ומתחילים לזמום נקמה במין סוג קומדיה-פשע מוזרה.

במבט הראשון נראה הופ ורד כמו העתקה מלאת חיבה של פטריק רות’פוס וסקוט לינץ’. רד הוא לוק לאמורה פוגש את קוותה, והופ היא.. אהמ, הופ היא..

ופה בא ההבדל. כי כשמנסים להשוות את הופ למישהי מהספרים שהזכרתי, מבינים פתאום שכל הגיבורים הראשיים בספרים שהזכרתי הם גברים.

ב-Hope and Red זה הרבה יותר סימטרי.

למעשה, הופ אנד רד מאד סימטרי. כל הדמויות שלוחמות הן נשים. כל הדמויות שטובות בדברים אחרים, כמו גניבה או ספנות, הן גברים.

אבל הספר לא מדגיש את זה או משהו. הוא לא צועק “יש פה נשים שיודעות להילחם!”, אלא פשוט בונה נשים, עם סיפור רקע מאד אמין, שיודעות להילחם כי לשם סיפור הרקע הוביל אותן.

כמעט כל דבר מיוחד שהסיפור עושה, הוא עושה בלי רעש וצלצולים. למשל, על פי רוב בספרות קוסמים מתמחים בלשלוט בחוקי הטבע. פה הקוסמים כמעט בלעדית שולטים בביולוגיה. הדגש על הקסם הביולוגי כל כך חזק, שכמעט מפתה להכריז ז’אנר חדש בשם Bio-magic Fantasy.

Hope and Red הוא ספר שנכתב במלאכת מחשבת. הוא מסתיר רבדים בכל אלמנט של בניית העולם. העלילה שלו היא בית ספר לכתיבת ספרי פנטזיה. שזורה סיפורים קטנים, סיפור גדול של הספר, וסיפור גדול של כל הסדרה.

וזה אולי ההבל העיקרי בין Hope and Red לבין טרילוגיית קוטל המלכים של פטריק רות’פוס, וסדרת Gentleman Bastards. הוא משוייף מדי. ומשוייף, כשזה בא לסיפור, גם אומר צפוי מדי.

הסיפורים הגדולים ביותר לא משוייפים עד הסוף. הם תמיד שברו משהו, כדי להיכנס לקאנון. לא יוצרים יצירת מופת אם מצייתים לכל חוקי הספרות.

אבל זאת תלונה קטנה. Hope and Red הוא ספר מצוין, שמתחיל סדרת פנטזיה שאני כבר מצפה לקרוא את ההמשך שלה.

[Hope and Red – ג’ון סקוברון (אמזון). 480 עמודים, 2016]

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 Responses to המדף הז’אנרי: Hope and Red – ג’ון סקוברון

  1. מאת ארני‏:

    יופי של המלצה, ספר מהיר ומהנה, משמח שהוא תחילתה של טרילוגיה.

    למרות רושם ראשוני של עלילה קצת ילדותית, הדמויות מתפתחות יפה ואיכשהו התרגלתי לסגנון שלפעמים מקצר אירועים ארוכים למשהו קצת מופרך (למשל האי שתושביו עברו שינוי, היה קטע שנראה כאילו הכניסו רק את התקציר של הפרק ושכחו לפתח אותו למשהו קצת יותר קוהרנטי) ולפעמים מאריך איפה שעדיף לקצר – הסיפורים של רד למשל.

    בכל אופן ספר קליל ומומלץ. ההשראה שלו, לדעתי, דווקא מ-red rising – למרות שמד”ב – גם השינויים הביולוגים, גם הסלנג המפותח, גם היכולות המופרכות של הגיבורים וקצת התהפוכות בעלילה, למרות שכאן הן פחות אכזריות ופחות מפתיעות. זה יותר סיפור הרפתקאות חביב.

    ליכולות הכתיבה של רות’פוס הוא לא מתקרב ולמרבה הצער נראה שגם רות’פוס מתקשה לשחזר אותן ולשחרר לעולם חלק שלישי.

  2. מאת melquiades‏:

    עכשיו סיימתי לקרוא בעקבות ההמלצה הזו.

    באתי בגלל ההשוואה ל-gentlemen bastards ולקוטל המלכים. ושמחתי לראות שההשוואה במקומה.
    עולם מוצלח, דמויות מעולות, ועלילה זורמת וכיפית.
    הדבר היחיד שקצת היה חסר לי זה סיפור יותר סגור. זה מרגיש כמו סוף של עונה של סדרה, שמשאירה אותך עם קליף-האנגר לקראת העונה הבאה שמי יודע מתי תבוא (אז מזל שלפחות כאן הטרילוגיה כבר הושלמה 😉 ). אחד הדברים שמתסכלים אותי בספרי פנטזיה זה שנראה שאף אחד לא מסוגל לכתוב ספר אחד שעומד בפני עצמו. גם כשהספרים הבאים בסדרה כבר קיימים מעטות הפעמים שאני ממשיך ישר לספר ההמשך, ולפעמים נחמד שפשוט מסיימים את הסיפור בספר יחיד.
    הספר פנטזיה היחיד מהשנים האחרונות שאני מצליח לחשוב עליו שלא היה התחלה של סדרה הוא “עקורה”.
    אבל גם אם זה סדרה, אפשר לסגור היטב את הספר. ב”שקרים של לוק לאמורה” לדוגמא, הספר הראשון נסגר ממש יפה, ולא משאיר אותך תלוי באויר. וכאן היתה חסרה לי סגירה מלאה יותר של הסיפור.

    לגבי כל העניין המגדרי. לי דווקא השילוב שלו הרגיש פחות חלק וטבעי.
    סך הכל אני מאוד מרוצה מהנשים בספר והתפקיד שלהם. אבל בחלקים רבים של הספר היו שורות שהרגיש לי שפשוט צועקות את העמדה המגדרית של הספר. למשל הדוגמא הראשונה שמצאתי עכשיו, היא כשהארלו מתחיל ללמד את הופ הוא אומר לה:
    “You will not utter the phrase “only a girl” ever again…”
    ולאורך הספר היו עוד מקרים בהם הופיעה שורה שנראתה כאילו נלקחה ישירות מהמדריך לכתיבת ספר מאוזן מגדרית.
    השיא מבחינתי היה בסצינה שבריגה לין משנה את מינה. בעקבות האג’נדה הברורה של הספר, ברגע אחד היה ברור לי בדיוק מה הולך לקרות עם הדמות הזו.
    אם עד הרגע הזה היה נראה שבריגה לין הוא אחד הרעים פשוט בגלל שהוא ביו-מאנסר מאוד שאפתן, ברגע שהיא עוברת את שינוי המין היה לי ברור כשמש שהיא הולכת להצטרף לטובים. כי הרי אין סיכוי שספר כזה יציג טראנסית כרעה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting