המדף הז’אנרי: The Lies of Locke Lamora – סקוט לינץ’

[מפגש לא רשמי של מועדון הקריאה, ששמור לספרי מופת שהם או המשכים לסדרות, או קשים לקריאה או – כמו במקרה הזה – ישנים מדי]

שורת הפתיחה הבאה שמורה לספרים יוצאי דופן: וואו, איזה ספר מעולה.

The Lies of Locke Lamora הוא ספר מושלם. יש בו עולם בנוי היטב, דמויות, הומור, דרמה, מתח, טוויסטים וכתיבה פנטסטית.

מבחינת עלילה הוא ספר הפנטזיה הכי מהודק שקראתי מאז הראשון של הערפילאיים. למרות שהוא פותח סדרה ארוכה, הוא עומד בפני עצמו ולא משאיר חוטים פרומים.

זה סיפור פנטזיה שהגיבורים בו הם חבורת The Gentelmen Bastards: נוכלים מוכשרים ומשעשעים, בהנהגתו של המייקל ג’ורדן של הגנבים: לוק לאמורה.

זה סיפור נוכלות דרמטי, מותח ומטלטל אך עם זאת מצחיק וחכם. אחד הספרים הסוחפים שקראתי לאחרונה, והמלצה חמה ביותר.

כריכה לוק לאמורה

לוק לאמורה אוהב לגנוב.

עד כמה לאמורה אוהב לגנוב? נגיד את זה כך: אם הוא היה נפצע אנושות, הוא היה גונב את המחט של הרופא שתופר את פצעיו, ומת מאיבוד דם עם חיוך מאושר על הפנים.

זהו סיפורו של לוק לאמורה, והוא מתרחש בשני מישורים. האחד הוא אוסף סיפורים קטנים על ימי ילדותו, הדברים מהם בנויות אגדות. השני הוא הסיפור העיקרי, והוא מתחיל במבצע רמאות ענק בו מנסה לוק לגזול חצי מהונו של אחד מעשירי העיר.

סקוט לינץ’ מזהה בדייקנות מהם הגורמים לגדולה.

האחד הוא גרנדיוזיות ודרמטיות. אפילו בגיל חמש, לוק מעדיף מעט מבצעים מרהיבים שנחרטים בזכרון, על פני המון קטנים אפורים.

השני הוא היכולת להתקדם מכשלון. יש מליון נאומים על “יתרונות הכשלון”, אבל אף אחד מהם לא נכנס ללב כמו סיקוונס מרהיב אחד בספר. לוק לאמורה, תוך פחות משעתיים, מנסה – ונכשל כמה פעמים, עד שבסוף הוא מוצא את התוכנית שמצליחה. אין שיעור טוב מזה לצאת מכשלונות עם הראש מורם ולהמשיך לדהור ישר קדימה.

השלישי – והוא אחד האהובים עלי – זה סבלנות ושליטה עצמית. כי תשמעו, יש המון אנשים שיודעים לזהות מה הדבר הנכון לעשות, ומתי הרגע הנכון לעשות אותו – אבל מעט אנשים שמסוגלים להתאזר בסבלנות עד הרגע הנכון ואז לתת את המכה. קוצר רוח זה מהשטן.

כן, אני יודע, אתם אומרים לעצמכם שדווקא אתם האנשים עם אותה סבלנות פלאית. זה בסדר, גם אני אמרתי את זה לעצמי – ואז ניסיתי כמה חודשים לסחור במטבעות מוצפנים, וגיליתי שאני מאד סבלני בפנטזיה שלי, אבל במציאות אני נחפז.

לוק הוא כוכב הסיפור, אבל הוא לא עיקר הסיפור. חוץ ממנו יש את חבורת ה-Gentelmen Bastards. דמויות המשנה שכל אחת מהן מקסימה בפני עצמה. יש את הנסיך האפור המסתורי, ואת ראש המאפייה של העיר, וקוסמים וטרור ומתח וסיפור מרתק, שאני לא יכול לספר עליו כלום מחמת ספויילרים.

איזה עוד סופרלטיבים שכחתי? אה, הנה: זה ספר ממש מצחיק ( ששת המילים הקטלניות ביותר בשפה האנגלית הן, “לוקה לאמורה היה מעריך את זה”), שזור בפניני חוכמה, ואפילו בלשי בחלקו, שזה בכלל פלא.

The Lies of Locke Lamora התחיל, כמו מלחמת האדם הזקן, בתור שורת פוסטים בבלוג של הסופר. הם צדו את עיניו של עורך נבון, שהוציא את הספר לאור ואחרי זה הוא הפך ללהיט. כל כך גבוהה הייתה ההערכה לספר, שכשפטריק רות’פוס הוציא את שם הרוח, כינו אותו “סקוט לינץ’ הבא” (מה שדי עצבן לו, והוא פירסם בדיעבד ביקורת נהדרת על לוק לאמורה שפירטה את זה).

יצאו ל-The Lies of Locke Lamora שני המשכים מאז עם אותם הדמויות, והשנה מתעתד לצאת הרביעי. אני אקרא אותם, כי כל כך אהבתי את הספר. מצד שני, לא בוער לי לקרוא אותם עכשיו. כי The Lies of Locke Lamora הוא ספר סגור, ספר נהדר בפני עצמו.

זה שיש לו המשכים זה טוב כי הוא מהנה. אבל גם אם לא היו לו, הייתי מסופק באותה המידה.

פורסם בקטגוריה המדף הז'אנרי, מד"ב ופנטזיה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 Responses to המדף הז’אנרי: The Lies of Locke Lamora – סקוט לינץ’

  1. מאת ארני‏:

    למרות ההתראה המאוחרת ובגלל ההבטחה הגדולה – שם הרוח זה אילן מאד גבוה להתלות בו – נחפזתי לקרוא.
    שבועיים+ אח”כ אני רק ברבע וזה לא רק בגלל שהיו שבועיים מטורפים.
    עד כה, הספר לא זז כל כך. מרגיש קצת כמו גירסא ימ”ב איטלקית של אושן 11 ולוק למורה הוא קצת ג’ורג’ קלוני מושלם מדי. עוד דבר – השפה קצת מעיקה. אני מסתדר עם אנגלית ברמה גבוהה יחסית, אבל כאן אני נדרש למילון יותר מדי וכל הקטע האיטלקי – דון ודונה וכו’ – בעיקר מציק.
    אבל, זה רק רבע, מוקדם לבקורת וכן סביר שאסיים או לפחות אתן לו סיכוי עד 40%, אז דברים יכולים להשתנות דרמטית והדמויות יכולות להתפתח ובאופן כללי, הספר עוד עלול להיות מעניין.
    תהייה אחת עלתה לי, האם Locke נתן את שמו ל-Locke?
    https://www.youtube.com/watch?v=2Ao2r6qD22A
    סרט גדול שגורם לי לדמיין את לוק עם פרצוף של טום הרדי, גם כשהוא בן חמש.

    • מאת ניימן‏:

      ואללה, לא ראיתי את הסרט.

      זה *לא* אושן 11, למרות שזה בהחלט מתחיל ככה. מצד שני, אני אהבתי מהשנייה הראשונה, והשפה לא הפריע לי. מצד שלישי, חבר טוב, עם רמת אנגלית גבוהה משלי, השמיע טענות דומות לשלך. בעיקר קשה לו עם צורת הכתיבה.

      בו נראה אם תאהב ב-40%. ואם לא, אז טעם וריח וגו’.

  2. מאת אבשלום‏:

    היי, לא הגבתי פה בעבר אבל אני עוקב אחרי הבלוג, ואחרי מועדון הקריאה כבר כמה שנים. התחלתי את לוק לאמורה לפני כשנה וזנחתי אותו אחרי כמה פרקים. לכבוד המועדון חזרתי אליו ואני מאוד שמח שעשיתי כך. בוא נאמר שלא התאפקתי ואני כבר במחצית הספר השני (די שונה מהראשון בהרבה מובנים אבל עדיין כתוב נהדר ועם זויות חדשות ומגניבות לחיי הנוכלות).
    הקטע האיטלקי הוא לדעתי בגלל שההשראה לקאמור לקוחה מונציה (מינוס מגדלי הפרספקס המטורפים והכרישים). אולי זה סוג של קרדיט מוסווה בעדינות. הקריין של האודיובוק, אגב, עושה את המבטא האיטלקי לשמות השונים באופן שאני מצאתי די כיפי.
    קצת הציקה לי ההתעקשות להמציא שמות חדשים לימים בשבוע ולחודשים בשנה וכו’. אני יודע שזה טרופ פנטזיה שגם אחרים חטאו בו בעבר, אבל תמיד מצאתי אותו קצת מיותר ומעייף.
    מלבד זאת, זה ממש היה כיף של ספר. מסכים עם כל מה שכתבת בביקורת.

    • מאת ארני‏:

      זו לחלוטין ונציה

    • מאת ניימן‏:

      אני חושש מהשני, כי ברור שהוא יהיה שונה מהראשון.

      אמורים להמציא לוח שנה חדש בפנטזיה, אם זה תורם איזשהי אמירה. נגיד, אורסולה לה-גווין המציאה (נדמה לי) ביד שמאל של החשכה, מערכת שנים, בהן השנה הנוכחית תמיד אפס, זאת שלפני היא שנת מינוס 1 וכו’. רעיון נחמד. אבל לקחת את המערכת הקיימת וסתם לעשות renaming להכל זה סתם מבלבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting