יומיות 20.07.2023: טוביה טננבום כתב ספר על מאה שערים

ישנתי הלילה על הכסא, ואיכשהו הצלחתי לאגור 5 שעות שינה מקוטעות. האם אני נורא עייף? לא. האם המוח שלי חביתה? כן. אז מה עושים במצב הזה? קוראים ספרים וכותבים יומיות.

1. ב-2014 קראתי את אני ישן בחדרו של היטלר של טוביה טננבום — והתאהבתי.

הספר מתאר את מסעותיו של טננבום בגרמניה בנסיונו להבין את הגרמניות המודרנית. הוא נפגש עם כוווולם: אליטה ועמחא, שמאל קיצוני וימין קיצוני לא פחות. זה היה מהספרים האלה שרק רציתי להציץ בעמוד הראשון שלהם, אך לפני שהבנתי מה קורה היה אמצע הלילה וסיימתי את הספר.

מאותו הרגע התאהבתי בכתיבה של טננבום, וגם קצת באישיות. טננבום סרקסטי ואירוני, לועג ומבקר, לפעמים בצורה כואבת, אבל תמיד בצורה הוגנת. הכי חשוב: מרגיש לי שהלב שלו נמצא במקום הנכון, במקום של אהבת האדם.

טננבום הוציא עוד חמישה ספרים נוספים, כולם עם אותו השטיק. הוא חי תקופה מסוימת במקום מעניין מסוים: גרמניה, התנחלויות, הרשות הפלסטינית או – בספרו החדש – מאה שערים. בהתבסס על תקופה זאת הוא כותב ספר שמסביר את המקום דרך עיניו.

הכותרים שלו תמיד נשמעים לי מרתקים, והסיבה היחידה שלא קראתי אותם היא שהספרים יצאו בעברית, ואני קורא בעיקר דיגיטלי ובעיקר באנגלית. משמע, היה קשה לי להשיג אותם.

השבוע נכנסתי לצומת ספרים בדיזינגוף סנטר בשביל לקחת ספר שיעשה לי נחמד. ראיתי את "חרדי וטוב לו", הספר החדש של טננבום, ושילמתי 98 ש"ח טבין ותקילין עבורו.

ב"חרדי וטוב לו" נכנס טננבום, מרצונו החופשי, לחיות במאה שערים כאחד האדם ולנסות להבין את העולם החרדי מבפנים.

זאת משימה שעלולה להיות כמעט בלתי אפשרי לחילונים רגילים, אבל טננבום הוא יוצא בשאלה, שגדל בעולם החרדי בתור נער, מדבר יידיש שוטף ויכול להשתלב במקום כמו זיקית. אז נכון, שהמראה שלו מוזר (משקפיים אדומים, שלייקס), ונכון, יש לו שעון וטלפון חכם – אבל מסתבר שגם במאה שערים יכולים לגלות סובלנות כלשהי, והרבה יותר חשוב שאדם דובר יידיש מאשר שהוא מפר את מצוות ה"לא תשתמש בסמארטפון".

איך הספר? טוב. חביב. לא מדהים, ובטח שלא ברמת ההנאה השמיימית שהייתה לי מ"אני ישן בחדרו של היטלר". גורמות לזה שלוש סיבות לטעמי.

הראשונה היא ש"אני ישן בחדרו של היטלר" דיבר על עולם שאני מכיר אינטימית, יותר טוב מטננבום, ועניין אותי מאד לראות את האבחנות שלו בתור "אורח לרגע" על התרבות הגרמנית. לעומת זאת, את התרבות החרדית אני מכיר בצורה שטחית מאד, ועל כן למדתי הרבה פרטים מעניינים, אבל אין שום חיבור אישי עמוק לנושא הכתיבה.

שנית, חרדי וטוב לו נכתב במקור בעברית, בעוד ש"אני ישן בחדרו של היטלר" — בלעז. אני חושב שטננבום פשוט כותב טוב יותר באנגלית, ואולי זה לא מפתיע עבור אדם שלמד את מקצוע הכתיבה בניו יורק.

אבל שלישית, וזה הכי חשוב, טננבום במיטבו כשהוא שיפוטי. הוא אדם חד ודי חסר בושה, ולכן חלק גדול מהכיף שלו זה הלעומתיות. כשהוא מדבר עם גרמנים, הוא מבקר אותם קשה, ובפרצוף. הוא מתאר באירוניה ובהומור מושחז את הסתירות שבדבריהם ומציג בקומיות את הנוקשות הגרמנית שהוא לועג לה. כמו שהרבה פעמים יותר כיף ומצחיק לקרוא קטילה על ספר גרוע מאשר ביקורת על ספר מצוין, כך גם יותר כיף לקרוא את טוביה מתבדח על חשבון מושאי הספרים שלו.

בתרבות החרדית טננבום לעומת זאת מאוהב. גם כשהוא מבקר אותה, הוא לא עושה את זה עד הסוף. כשהוא מדבר עם חרדים, הוא לא דוחק אותם לפינה בקשר לסתירות בדבריהם, אלא מקבל אותם באהבה. כשהוא נתקל בתופעות שליליות, הוא מציג אותן כיוצאות מהכלל שלא מעידות על הכלל.

אני יכול להבין את טננבום; גם אני חושב שיש המון יופי בתרבות החרדית. אני אוהב את האוכל שלהם, הבגדים והחברותא כמוהו. בחתונה החרדית היחידה שהשתתפתי בה בחיי הייתה יותר שמחת חיים מכל רייב ברלינאי שאי פעם ראיתי, למרות שאין שם סמים. החרדים, מבחוץ לפחות, נראים אנשים עם שמחת חיים ואהבה לזולת שכיף להיות איתם.

עם זאת, כל זה נכון רק אם אתה גבר. נשים נחשבות סוג ב' בחברה החרדית, וזה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו רק כי אתה אוהב את התרבות, או כי אתה מדבר עם נשים של גברים שנראות מאושרות.

זאת תרבות מאד מודחקת, עם שטיפת מוח מגיל צעיר, וסתירות מפה ועד הודעה חדשה. היא גם תרבות שלא ברור כמה היא יציבה בתוך ארץ מודרנית, בלי להיות נטל על החלק הלא חרדי, שהם מתנגדים לו. אפשר לאמר שזה הכל עניין של בחירה, אבל טננבום מזכיר, ואז די לא צולל, לתוך נושאים מטרידים למדי כמו "משמרת הצניעות", שהופכים את זה מבחירה לכפייה.

לפני כמה שנים טננבום הגיע להרצות בברלין, והרבה חבר'ה בקהילה הישראלית התנגדו בגלל שהם ראו בו ימני. אני טענתי אז שטננבום הוא לא ימני או שמאלני, הוא אדם עם חשיבה צלולה ולב טוב, שמגבש תפיסת עולם דינמית ומרוכבת בהתאם למה שהוא רואה.

טננבום אגב גר כיום בברלין, מה שאומר שהעיר כנראה כבר התרגלה אליו.

2.
מי היה מאמין שמכל הדברים בעולם, אתאהב בחשבון טוויטר שמצייץ אמנות מד"ב משנות ה-70? הנה יצירה מעולה אחת של דון לורנס לדוגמא מיני רבות.

רחפת עתידנית

אגב, קצת לא נעים פתאום לתת קישורים לטוויטר, כי הפלטפורמה די נעשתה פיכסה. מצד שני, מה אני אעשה? ארוץ ל-Threads?  אתחנן להזמנה ל-Bluesky? ניסיתי קצת רשתות חברתיות מבוססות בלוקצ'יין ולא אהבתי.

אולי זה הזמן לחזור שוב למסטודון. אולי.

3. אם כבר טוויטר, אז דברים שאהבתי בטוויטר:

4. ועוד דברים שאהבתי בטוויטר:

5. אני בהלם ממה שעומד להיות כתוב פה עכשיו, אבל הטריילר של Blue Beetle נראה פצצה. כן כן, השנה היא 2023 ואני מתלהב מטריילר של סרט סופר-הירוז, לכו תבינו.

6. Flipper Zero הוא הצעצוע החדש שאני הכי רוצה בשניות אלו.

מדובר במשהו שנראה כמו משחק וידאו קטן יפני, עם מסך מעפן ודולפין מוזר, אבל בתכל'ס הוא כלי פריצה די עוצמתי. בעזרת Flipper Zero אתם יכולים לעשות "קסמים" כמו לפתוח מחסומים חשמליים, להפעיל מעליות, או בעצם לדבר עם כל דבר שמופעל עם שלט רחוק – אפילו אם אין לכם שלט כזה.

כן, זה כלי נהדר מן הסתם לשימושים לא חוקיים, אבל אני רוצה את זה חצי בתור צעצוע, וחצי לשימושים חוקיים כי אני תמיד מאבד את כל השלטים שלי.

3 תגובות

  1. ההוא הגיב:

    רק אומר שאת הדברים שהבאת כאן מטוויטר אפשר למצוא גם ברדיט, אולי כדאי שתדלג לשם (גם שם יש המון בלאגן כרגע, אבל עוד לא ברמה של טוויטר)

    • ניימן הגיב:

      אשתדל, אבל תלוי ברמת האנרגיה לחפש את זה ברדדיט. כי מכוח האינרציה אני ממשיך להסתכל בטוויטר מדי פעם, אבל את רדדיט די עזבתי כבר לפני שנה-שנתיים ככה.

      בכלל מרגיש לי שהאינטרנט ש"חייתי" בה בעשור הקודם הולכת ומתמוטטת.

  2. ההוא הגיב:

    חד משמעית.
    עד לאחרונה הייתי אומר שרדיט הוא השריד האחרון, אבל המהלכים האחרונים של ההנהלה והמחאה שהגיעה בעקבותיהם עושים רושם שגם הוא בדרך החוצה.
    מה שכן, הייתרון הגדול שלו זה שמאוד קל למצוא דברים לפי נושאים – פשוט מוצאים את הסאברדיט המתאים ומתקדמים משם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting