המדף הז'אנרי: The Bottoms – ג'ו לנדסדייל

זאת תקופת קריאה מצוינת; קראתי כבר חמישה ספרים מצוינים ברצף, אחד מהם אפילו יצירת מופת. לכן דמיינו כמה הופתעתי שהספר השני הכי טוב מהחמישייה הוא The Bottoms; ספר משנת 2000, לא מאד ידוע – אפילו לא תורגם לעברית. אני בכלל לא זוכר איך הוא נכנס לרשימת קריאה שלי.

זה בטח קורה לכל מי שקורא הרבה? נתקלים בספר מעניין וישר מוסיפים אותו לרשימה, לעיתים בגלל Fomo. חלק מהספרים נשארים ברשימה הרבה שנים. ברור שלא תקראו אותם, כבר שכחתם מי המליץ עליהם – אבל להסיר? כואב הלב.

יום אחד, סתם ככה, קיבלתי השראה ופתחתי את The Bottoms. הציפיות היו מאד נמוכות. אבל הספר העיף לי את הסכך מהפיסקה הראשונה. ישר. הוא התחיל חזק בעמוד הראשון, השתפר עד סוף הפרק הראשון, ומשם רק הלך ועלה. סיימתי אותו, כהרגלי, באמצע הלילה עם עיניים טרוטות. ג'ו לנדסדייל קיבל מעריץ חדש.

מבחינתי The Bottoms הוא לגמרי ספר "וואו", אבל אני מודע לכך שזאת המלצה סובייקטיבית. מי ששוקלים לקרוא אותו בעקבות הביקורת צריכים לדעת כמה דברים:

מדובר בספר גותי דרום ארה"ב בלשי על גבול האימה. הוא מתרחש בתחילת שנות ה-30 במזרח טקסס – לכן, הרבה יותר מספר בלשי, הוא ספר על גזענות, עוני, בורות ופולקלור. למרות שהספר זכה בלא מעט פרסים כשיצא, לפני 25 שנה, הוא לא תורגם לעברית. לדעתי? זה בגלל שחלק גדול מהקסם בספר זאת השפה.

The Bottoms נכתב בעגה של מזרח טקסס. בחלקים מסוימים הוא זולג בכלל לעגה של שחורים באיזור. צריך אנגלית מצוינת כדי להבין את הדמויות שמדברות קצת מוזר שם. זה פשוט בלתי ניתן לתרגום לשפה אחרת.

אם כל זה לא מפריע לכם, ואם הז'אנר של ספר דרום ארה"ב גותי בלשי עושה לכם את זה, The Bottoms. הוא יעשה את מה שספר טוב עושה יותר טוב מכל מציאות מדומה: יכניס אתכם לעולם אחר. הוא יגרום לכם להבין את התקופה יותר מכל ספר היסטוריה. הוא יעביר אתכם לעולם אחד, מלאים במתח, עד סוף התעלומה.

לילה אפל במזרח טקסס. הארי קריין בן ה-11 ואחותו הקטנה צדו סנאים עם הכלב שלהם עד מאוחר. לפתע הם שמו לב שכבר לילה – הם אבודים ביער. הם לא מפחדים. כלומר, לא מאד מפחדים. זה נכון שביער חי "איש העז" האגדי, יצרו אנושי עם ראש של עז, אבל הם יודעים שזאת רק אגדה אורבנית, נכון?

הלילה הופך להרפתקאה מרטיטה שהייתה הופכת אצל אדם מבוגר לטראומה לכל החיים, אבל ילדים בני 11 לפעמים לוקחים דברים יותר בקלות. כשהילדים מגיעים הבייתה הם מדווחים לאבא על ההרפתקאה. חלק מהם נשמע לו כמו דמיון מפותח (איש עז?!), אבל החלק בו הם מצאו גופה מרוטשת של אשה שחורה מסקרן אותו.

לאף אחד בעיירה לא איכפת מאשה שחורה שנרצחה. אפילו אם מתברר שזאת האשה הרביעית שנרצחה לאחרונה באותה הדרך. הם גם לא שמעו על המושג "רוצח סדרתי", כי זה מזרח טקסס בשנות ה-30. המזל הוא שאבא של הארי הוא, בן השאר, גם שוטר העיירה (וגם ספר וגם חוואי). הוא אחד האנשים היחידים במקום שלא גזענים. לכן הוא מתחיל לחקור את הרצח.

התעלומה הבלשית של The Bottoms אפקטיבית אבל לא מקורית. די הרבה לפני הסוף הבנתי מה קורה פה. אבל בניית העולם של The Bottoms מופלאה. מעטים הספרים שעד כדי כך העבירו אותי למקום אחר. בסוף הספר הייתי בן בית בעיירות שמתוארות בסיפור. הכרתי אפילו את שבילי היער. במהלך הקריאה תהיתי, למה ספרי פנטזיה ומדע בדיוני לא יכולים להכניס אותי ככה לעולמות שלהם?

הטיפול בגזענות מופלא בספר נהדר. הוא נמנע ממלכודת ה"כל הלבנים רעים, כל השחורים טובים" שהרבה ספרים נופלים בה. כאילו כן, רוב הלבנים בספר גזענים, כי ככה זה היה כנראה אז במזרח טקסס. אבל לא כולם. אביו של הארי, גיבור הספר, ללא שום ספק לא גזען. מכנים אותו בלעג "אוהב שחורים", כמו שיש חברים ישראלים שחושבים שהם לועגים לי כיום כשהם קוראים לי "אוהב ערבים".

הבחירה לשים ילד בתור הגיבור הראשי נראתה  מוזרה בהתחלה. אין כמעט ילדים נוספים בספר חוץ מהארי ואחותו. אם כבר יש ילדים אז יש להם תפקיד פונקציונלי בהנעת העלילה.

אבל ילד לא נולד גזען, בעיקר כשהוא גדל בבית אוהב אדם. ילד גם מנסה למצוא את ההגיון בעולם. הנסיון של הארי להבין למה כל כך הרבה מאנשי העיירה שונאים שחורים, בעוד שבמשפחה שלו רוכשים להם כבוד, הוא תיאור מושלם לנסיבות הגזענות של אותה התקופה.

The Bottoms ספר נהדר. הוא ספר בלשי, אבל גם ספר אווירתי גותי מצמרר. הוא ספר מתח, אבל גם ספר איכות. אם התיאור מדבר אליכם, ואם אתם חושבים שהאנגלית שלכם טובה מספיק להסתפק עם עגות התקופה, זאת המלצה חמה מאד.

[The Bottoms – ג'ו לנדסדייל, 328 עמודים, שנת 2000]