המדף הז'אנרי: Asterix in Lusitania – פבקארו, קונרד (אסטריקס #41)

שנה שעברה יצא הספר ה-40 בסדרת אסטריקס, אסטריקס והאיריס הלבן [ביקורת]. הוא החזיר עטרה ליושנה לסדרה המיתולוגית, אחרי הרבה שנות בצורת. האיריס הלבן היה הספר הראשון של סופר חדש שנכנס לסדרה, FabCaro – אבל הוא הרגיש פשוט כאילו מדובר שמישהו שמלווה אותה שנים. יותר מזה – האיריס הלבן הרגיש כאילו שגוסיני,היוצר המקורי האגדי של אסטריקס, כתב אותו בעצמו. היש מחמאה גדולה מזאת?

שנה עברה, ופבקרו הוציא את ספר האסטריקס השני שלו: אסטריקס בלוסיטניה. ואיך הוא? לא אכזבה, אבל גם לא מדהים כמו  אסטריקס והאיריס הלבן.

מדובר בספר ראוי של אסטריקס, יצירה שכמו רוב ספרי אסטריקס הטובים, מעלה חיוך על הפנים. אבל יצירה מעולה? לא. היא רק בסדר פלוס.

תולדות ימי אסטריקס, למי שלא בקיא בהיסטוריה של הסדרה הזאת. אני מעתיק מפוסטים קודמים; ההיסטוריה לא השתנתה:

הספר הראשון של אסטריקס יצא ב-1961 ע"י גוסיני (כתיבה) ואודרזו (ציור). מאז ועד 1977 פירסם הצמד 25 ספרים של אסטריקס, שכל אחד מהם יותר יצירת מופת מהשני. מומלצים במיוחד 'אסטריקס והסכסכן מרומא' (משל מתוחכם על טבע האדם לריב ואחד מספרי הקומיקס הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם לטעמי), 'אובליקס וחבורתו' ו'אחוזת האלים' (סאטירות מושחזות על קפיטליזם).

מ-1977 ועד 2011 המשיך אודרזו להוציא ספרי אסטריקס לבד, כשאת הספרים החדשים הוא גם כותב וגם מצייר. התוצאה הייתה חצי כוח. ספרים חמודים – אבל בלי המושחזות של הכתיבה של גוסיני.

ב-2013 העביר אורזו, בן 85 אז, את המושכות לצמד יוצרים חדש, ז’אן-איב פרי (Jean-Yves Ferri) והצייר דידייה קונרד (Didier Conrad). שניהם לא ילדים בשנות החמישים לחייהם אז (כיום הם כבר בשנות השישים לחייהם). הם יצרו ארבעה ספרים נוראיים. נוראיים. בושה למותג. אני מדבר בעיקר על העלילות של ז’אן-איב פרי, בגלל שהאמת היא שהציורים של קונרד היו לגמרי ברמה של אודרזו – ואולי אפילו יותר מוצלחים.

ב-2024, תודה לאל, יצא ז’אן-איב פרי לחופשה בלי הגבלת זמן והוחלף בפבקארו. מה שהוליד את הספר הכי טוב של אסטריקס מזה יותר מ-40 שנה.

בספר ה-41 אסטריקס ואובליקס מטיילים ללוסיטניה: השם העתיק של פורטוגל. זה גורר הרבה בדיחות מילואים על התרבות הפורטוגלית, עקיצות קלות לתרבות התיירות המודרנית – ובעיקר ספר פשוט מדי למותג כמו אסטריקס.

שוב – זה לא נורא, הספר בהחלט כיף וכבר קראתי אותו פעמיים. פשוט צריך לכייל ציפיות: מדהים הוא לא. חמוד? נורא!

מבקר מגיע לכפר של אסטריקס – ככה מתחילים הרבה סיפורים בסדרה. הוא מציג עצמו: אדם לוסיטני בשם "רנדומקסס", כלומר אקראי. אני תוהה אם השם מרמז על הסתמיות בה נבחר השליח.

רנדומקסס התוודע לכוחות הקסם של הכפר של אסטריקס בזמן שהיה עבד שבונה את אחוזת האלים בספר באותו השם (אז הוא קיבל קרדיט בתור "עבד אלמוני"). עכשיו, כשחבר שלו נכלא באשמת שווא שהוא מכר ליוליוס קיסר גארום רעיל (רוטב דגים עתיק) – הוא נזכר בשיקוי הפלא ומבקש שהם יעזרו לשחרר את החבר. ראש הכפר ישר מסכים ושולח את אסטריקס ואובליקס למשימה.

<לוקח נשימה>

או-קייי. זה פשטני מדי אפילו בשביל ספר קומיקס, נכון?

רנדומקסס עשה את כל המסע כדי לעזור לחבר שנכלא באשמת שווא? אי אפשר היה להפוך את זה לבן משפחה כדי להוסיף אמינות? הרי הסיכוי שאסטריקס יסכים לעזור לזר מוחלט עם אפס אמינות הייתה אפסית, לא?

ולמה רנדומקסס חשב בכלל שהגאלים יעזרו לו? הם הרי לא מכירים אותו בכלל. למה הם נוטשים את הכל ונוסעים לעזור לאיש זר שהגיע אליהם משום מקום על סמך איזה סיפור מפוקפק? אולי הוא נוכל? אולי הוא משוגע?

גוסיני היה מצליח איכשהו להכניס יותר נפח להקדמה המאד סתמית הזאת. עד כמה סתמית? עד כדי כך שאפילו אחד ממחזיקי המגן של לוחמיקס מעיר על זה תוך כדי. מודעות עצמית יש פה לפחות.

אבל טוב, החבר'ה יוצאים למסע לפורטוגל – והכל נורא צפוי בדרך: שודדי ים, רעים שרוצים להפוך לסנאטורים ואז להדיח את יוליוס קיסר, רומן לא ממומש לאובליקס, והרבה סטריאוטיפים ובדיחות. חביב.

בתוך 25 ספרי אסטריקס המקוריים של גוסיני היה תת ז'אנר שנקרא "אסטריקס מבקר בארץ אחרת". אלו היו כמה מהספרים הכי חלשים בסדרה, נגיד, אסטריקס בקורסיקה, אסטריקס בספרד, אסטריקס בבריטניה או אסטריקס בבלגיה. תמיד הרגשתי שכתבו אותם יותר מסיבות מסחריות – הספרים האלה הפכו לרבי מכר בארצות בהן הם התרחשו – מאשר סיבות אמנותיות.

אותה ההרגשה נמצאת פה. התקבלה החלטה שצריך למכור אסטריקס לפורטוגלים, אז צריך לכתוב ספר "אסטריקס בפורטוגל". ההחלטה מתחזקת כשבראיון אומר פבקארו "הייתי צריך לעשות ספר מסע". כלומר, זאת לא נשמעת בחירה שנתנו לו אלא דרישה.

בקריאה השניה, שהייתה הרבה יותר איטית מהראשונה, שמתי לב למשהו. בצד ימין של אחד הפאנלים, כשהפוקוס מופנה לגיבורים, תמצאו שלושה ילדים משחקים כדורגל. אחד מהם דומה בצורה מחשידה לכריסטיאנו רונאלדו.

הפרטים האלה שפבקארו יודע למלא בהם את הפאנלים – הופכים אותו לספר אסטריקס ראוי. למשהו שאפשר לקרוא שוב ושוב, לבלוש בעיניים בקפדנות, ולגלות עוד פרטים. להבין עוד בדיחה.

בראיון שהזכרתי למעלה אומר פבקארו שהוא מחליף את ז’אן-איב פרי לתקופה לא ידועה – כי ז'אן-איב ביקש לקחת הפסקה. פבקארו עוד לא יודע אם הוא יכתוב את הספר הבא בסדרה, או שהמושכות יחזרו ל ז’אן-איב פרי.

לדעתי? זאת תהיה שערוריה אם יוותרו על פבקארו. האיש שעושה את הלא יאומן: כותב ספרי אסטריקס ברמה של גוסיני (אפילו אם השני בהם קצת יותר חלש).

[אסטריקס בלוסיטניה – פבקארו, קונרד, 50 עמודים צבעוניים ועמוסים, 2025]