המדף הז'אנרי: The Hallmarked Man – גיי' קיי רולינג, סדרת קורמורן סטרייק ספר 8
[ביקורות על ספרים 1-4, 5, 6 ו-7 בסדרה]
הספר The Hallmarked Man הוא השמיני בסדרת קורמורן סטרייק של ג'יי.קיי רולינג (תחת שם העט רוברט גלבריית). בצוותא עם סדרת פנדורין [ראו פה] זאת הסדרה הבלשית המודרנית האהובה עלי. רק רולינג, מבין כל הסופרים העכשוויים, יכולה לכתוב בצורה עקבית אלף עמודים שמשאירים אותי ער עד אמצע הלילה. זה עבד בהארי פוטר וזה עובד בקורמורן סטרייק.
הספר הקודם בסדרה, The Running Grave, היה יצירת מופת ואחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בעשר שנים האחרונות. הציפיה לספר החדש גרמה לכך שלא רק שסיימתי לקרוא את 912 העמודים העמוסים שלו פחות משבוע לאחר שיצא, אלא שגם עשיתי את זה ביום אחד, מ-8 בבוקר עד 2 בלילה.
איך The Hallmarked Man? הוא לא לא יצירת מופת כמו The Running Grave. הוא "אפילו" לא Troubled Blood, הספר החמישי בסדרה, שגם היה יצירת מופת קטנה בפני עצמו. הוא גם לא "The Black Ink Heart", הספר השישי, או "Lethal White", הרביעי, שהיו אולי פחות טוב מאחרים אבל מהודקים רעיונית ועם אמירה ברורה.
יותר מהכל The Hallmarked Man הוא הספר של רובין וקורמורן. ספר בלי תעלומה בלשית אחת גדולה (יש ארבע), ובלי אמירה משמעותית. שנה מהיום אצטרך לפתוח את ויקיפדיה כדי לזכור מה היו התעלומות בספר. אבל זה לדעתי נעשה בכוונה. תעלומה בומבסטית הייתה גונבת את הפוקוס מעיקר הספר, היחסים בין רובין אלקוט לקורמורן סטרייק, שני גיבורי הסדרה.
סדרות בלשיות מרובות ספרים לא יכולות להכיל רק יצירות אופיות. זה גם יוצר ציפיות לא הגיוניות אצל הקוראים, גם מכריח את הסופרת לכתוב כל פעם משהו "גדול יותר" עד שבסוף התוצאה מגוחכת, וגם יוצר עולם רגשי לא מאוזן.
לכן The Hallmarked Man הוא בדיוק מה שהסדרה צריכה עכשיו: ספר בלשי מעולה אבל עם עלילה "רגילה". ספר שמתמקד בדמויות ביקום של סטרייק יותר מהכל. וזה טוב, כי אם קראתם את הסדרה עד הלום, הדמויות הללו הפכו לחלק מחייכם.
יש לי ידידה ותיקה בוורשה, גרושה בלי ילדים, לקראת שנות ה-40 בחייה. כשניסיתי להבין מה היא עושה בזמנה הפנוי, ויש לה הרבה ממנו, היא אמרה שקצת חוגים, קצת שחיה, אבל הרבה טיקטוק על הספה בבית.
אין לה משהו מיוחד שהיא מחפשת שם. היא גוללת על מה שהאלגוריתם מציע. אלו בעיקר סרטונים נגד הפטריארכיה ונגד גברים. הן מראים, ככה היא מספרת, כמה העולם מקום לא הוגן ומראים דברים רעים שנעשו ע"י גברים. אפשר לראות בזה, לא במתכוון, סוג של שטיפת מוח. פלא שהיא מבחינתה לא תצא לעולם לדייט נוסף עם גבר?
ב-The Hallmarked Man יש שורת תעלומות בלשיות שבכולן יש גבר שעושה או עשה מעשים רעים מינית. זה כל כך צורם שפעמיים במהלך הספר שברה רולינג את הקיר הרביעי והתייחסה לזה. פעם אחת כשהגיבורים תוהים על "איך זה יכול להיות שכל התעלומות שלנו קשורות לפשעי מין פתאום?", ופעם שניה בדיאלוג פנימי של רובין שמזכירה לעצמה שעל כל גבר שפגע בה היא מכירה 20 שלא. לא כל הגברים נולדו רעים.
אבל למרות העיסוק בפגיעה מינית, נושא שמאד קרוב לליבה של רולינג, היא לא נופלת למלכודת המטיפנות. הספר מלא גברים מנומסים ונשים מטרידות מינית. יש פה התעסקות בנפגעות פשעי מין, אבל לא דמוניזציה של המין הגברי. יש עיסוק מאד אינטיליגנטי בשאלה של למי להאמין, מתי ולמה.
מה שעוד יש פה זה ספר שמרגיש כמו אוסף סצינות קצביות של סרט אקשן. זה גורם לכל סצינה "יבשה" של שתיה בפאב להפוך למשהו מלא אנדרנלין.
רולינג משיגה את זה בשני דרכים. האחת היא משפטים ארוכים – משהו שמאד יצא כיום מהאופנה כי הוא קשה לקריאה. אבל אצל רובין מבנה המשפט הוא מלאכת מחשבת. בכל משפט יש או רעיון אחד מוקף קישוטים שנועדו לשמור על האנדרנלין, או שני רעיונות שמחולקים שווה בשווה בין שני חלקי המשפט ושומרים על נהירות. רולינג גם משתמש בסימני פיסוק בצורה שקצת יצאה מהאופנה – וחבל. כן כן, אני מדבר על מקף – ונקודה ופסיק (;) החביבים גם עלי.
הדרך השניה היא המבריקה לדעתי. בפיסקה אחת מצליחה רולינג ליצור שטף של חמש אירועים שונים בלי שהם עולים אחד על השני. רובין שותה בירה ועוברות לה מחשבות בראש, אחד. במשפט השני בן זוגה מדבר אליה – והיא פתאום מקשיבה לו, בשלישי היא מבחינה שמישהו מוכר בפינת הפאב; ברביעי מתוארת שיחת חולין לידה – ובמשפט החמישי בכלל מוסבר מה עושה סטרייק שיושב שולחן ליד. אלו חמישה אירועים שמתוארים בו זמנית בהרמוניה מושלמת.
הכתיבה הזאת יוצרת תחושה של "שוט ארוך" שמאד טרנדית עכשיו בסרטים. אני לא זוכר כתיבה כזאת באיזשהו ספר שקראתי בעבר. אני אפילו לא זוכר אם רולינג השתמשה בטריק הזה בעצמה בספרים כותבים! פה הוא אמצעי ספרותי עיקרי.
בלשית הסיפור עוסק בגופה של אלמוני שנרצח באכזריות בלתי רגילה ומתגלה בכספת של מקום יוקרתי. הסיפור צולל לתעלומה מהרגע הראשון, וממנה מתפרשות כאמור תעלומות נוספות. כולן תעלומות רגילות כאלה, שאפשר למצוא בספרי טיסה. הן נעשות פה היטב כהרגלה של רולינג, אבל מרגישות כמו תירוץ להזזת העלילה ולא העלילה עצמה.
לגבי יחסי קורמורן ורובין: אל תדאגו, לא יהיה פה טיפת ספויילר. היחסים הללו נמתחו בשלב הזה בצורה מאוסה אפילו לעומת היחסים של רוס ורייצ'ל. 7000 עמודים בערך של הם-יהיו-ביחד, הם-לא-יהיו-ביחד, מתחילים לעייף אפילו את הקוראים הסבלניים ביותר. רולינג מודעת לזה, אבל גם מודעת לכך שברגע שישבר המתח הרומנטי בין זוג הגיבורים, תהיה לה בעיה להמשיך את סדרת הספרים. בשני הספרים האחרונים היה נדמה שרולינג כמעט מתעלמת מהשאלה, הספר הזה סוף סוף עוסק בה.
מה עוד? לראשונה אני מבין את המושג "ייקום". כי הייקום של סטרייק כולל גלריית דמויות מוכרות שחוזרות כל ספר, לפעמים כל פרק, לפעמים פעם בספר, והן כולן פוטנציאל לספין אוף עתידי. תתארו לכם סדרה חדשה בשם "Shanker" על העולם התחתון של לונדון, הולך או לא? זה גם הספר הראשון בו סטרייק שותה יותר בירה בלי אלכוהול מאשר עם אלכוהול. משהו מאד טרנדי כיום שדי משמח אותי כי גם אני קפצתי על הטרנד.
בשנים האחרונות כל ספר סטרייק שיוצא הוא סיבה לאירוע מיוחד עבורי. אני מפנה יום שלם כדי לקרוא אותו, ושוקע לספר טוב. זה יום קסם טהור, עם כמעט אווירת חלום. משהו שמזכיר את תחושת הקריאה של ספרים מדהימים של הילדות.
זה קורה לי עם עוד ספרים ועוד סופרים, תראו את רשימת ספרי הוואו שעלתה פה בעבר – אבל זה לא קורה בצורה עקבית עם אף סופר או סופרת בעולם חוץ מג'יי.קיי רולינג. שרק תפסיק להתעסק בפוליטיקה ברשתות חברתיות והכל יהיה מושלם.
[The Hallmarked Man – גיי' קיי רולינג, 912 עמודים, 2025]
יש מצב שאתפתה. איך היא מצליחה להיות אינטיליגנטית פה ולהיות אורן חזן בריטי בטוויטר?
טוויטר מוציא את הצד הרע ביותר של האנושיות. גם לי זה עשה את זה לפעמים בזמן שהייתי פעיל שם.
אני חושב שאתה קצת מוותר לה, אולי כי אתה נהנה מספריה. הרבה סופרים (ואנשים בכלל) נמצאים בטוויטר ולא כולם הופכים לטרולים שמסיתים ומפיצים שנאה. אני עוקב אחרי הרסה סופרים וזה תענוג לקרוא את הציוצים שלהם. אפילו העמוד של סטיבן קינג שהוא גם מביע את דעותיו הפוליטיות.
גיי קיי רולינג מזינה את הרשת בעקביות במידע שקרי ועוסקת באובססיביות נגד אוכלוסיית הטרנסים שגם ככה היא מאד מוחלשת ופגיעה. לא סתם היא דמות שנויה במחלוקת. האמת שהיא גורמת לי לא לרצות לקרוא את ספריה. לא קל להפריד אומן מהאומנות, הרי בלתי נמנע שדעותיו ותפיסתו עולמו יזלגו לאומנות. יש מספיק סופרים אחרים לפרנס.
אני לא "מוותר" לרולינג ובעיקר לא רוצה להתעסק ברולינג. כולה אמרתי איזשהי אמירה כללית בקשר לטוויטר כי הייתה הזדמנות לאמר אותה 🙂
זאת אמירה כללית. רוצה לאמר, היא לא נכונה לכולם (ברור) וגם לא לרוב אולי – אבל היא כן נכונה לדעתי להרבה אנשים, כולל מכרים שלי. אנשים זהב עדינים במציאות ובטוויטר – מפלצות.
זאת לא איזו דעה איזוטרית אגב, הייתי אומר שזאת די הדעה המקובלת על הפלטפורמה כיום.
האמירה הכללית הזו התפרשה כסוג של ויתור כי בעיני האופן העקבי והאובססיבי של רולינג להפיץ שנאה כלפי קבוצות אוכלוסיה שגם ככה מאד מוחלשות זה משהו שלא ניתן למסגר כ״בטוויטר אנשים רעים יותר מבמציאות״. לא סתם היא שנויה במחלוקת.
אם אחרי שהבהרתי כבר שהאמירה לא קשורה לרולינג וזה עדיין לא משכנע אותך – אז כנראה שלא אצליח לשכנע אף פעם:-)
זה כמו להוכיח שאין לי אחות.
כיהודי קורא ספרי פנטזיה, מהר מאוד הבנתי, כבר ביסודי, שאם לא נפריד אדם מאומנותו, כיהודים, כנשים, כבני המאה ה21, נשאר עם שני ספרים, ולא מעניינים במיוחד.
כמובן שבמקרה של רולינג, ראוי להעריך אותה על האמת שלה והדבקות במטרה, עם ובלי קשר לספרים המעולים
בוא רוב הסופרים לא מאד פרובלמטיים. אבל רולינג שנויה במחלוקת וזה קונצנזוס.
את.ה צודק.ת. לא כל סופר ניחן בביצים הענקיות של רולינג,
תחושת הערך העצמית, הצדק העצמי וההיגיון הצרוף.
רבים מעדיפים להיות בשקט ולא להכנס לסערות.
אבל יש כמה אנשי אמת בעולם הזה, שפשוט לא מסוגלים אחרת.
חלקם משלמים בדם. אחרים סתם בענן טינופת שנופל עליהם.
שנאה הפכה להיות מטבע שמשמעו = כל מה שלא נעים לי לשמוע.
לא כולם טרנספוביים גם.
האם בעצם רולינג הגשימה הכל?
גם להפוך למגה סלב ברמה גלקטית, וגם, לאחר כמה שנות מאבק – להיוולד מחדש ולא להכנע לטייפקאסט –
אלא להתחיל מחדש ולהמשיך להיות אמנית של מילים שמתנסה ומנסה ומגשימה את עצמה רחוק מתהילת העבר?
וכל זה – תוך כדי שמירה על עקרונותיה המוסריים, והתבטאות בעדם תחת כל עץ רענן ללא מורא?
כנראה שכשקראתי הארי פוטר כילד, פספסתי כמה האישה הזאת אדירה, יותר משרק הספרים אדירים
לא יודע אם שמת לב, אבל ב-2025 המצב הוא ש-99.99% מהאנושות הם אנשי אמת שדובקים בקנאות בדעה מסוימת ולא מסוגלים להכיל שיש משהו אחר חוץ מהזווית בה הם רואים את הדברים, ו-0.01% של אנשים חלשים שחושבים שהדברים לרוב מורכבים.
במילים אחרות: אני באמת לא מעריך את רולינג על האובססיה שלה. זאת לא איזו דבקות באמת יוצאת דופן, אלא סטנדרט ההתנהגות כיום.
זאת טעות. רוב האנשים יבחרו את "האמת שלהם" לפי מה שנוח להם.
מעטים ישלמו מחיר על הפצת האמת, מול מיינסטרים זועם ומקנסל, לפעמים אפילו אלים.
כשרולינג שואלת מה זה "אנשים בעלי מחזור", ואומרת שפעם היה לזה שם, משים, נאשים, משהו כזה – היא מתעקשת על האמת הברורה ומשלמת על זה מחיר חברתי גדול.
לא כמו קירק, אבל עדיין.
רוב האנשים קנאים בדעתם פנימה, אבל לא ישלמו מחיר, גם לא אגורה, על להביע אותה.
אין חולשה בלדעת שהדברים מורכבים, להיפך, זאת חוזקה.
אבל זו חוזקה אחרת מלהתעקש על הדברים שברור שהם כלל לא מורכבים, ולשלם מחיר.
קל לומר, כשאתה מתעסק במתמטיקה, ואולי לשם זה לא יגיע. אבל זה בהחלט יכול. מה אז?
טוב. בוא נעצור את הדיון על רולינג ועל משנתה פה אם זה בסדר. זה באמת לא מתאים לאתר הזה, ויש טריליון מקומות ברשת שישמחו לזה.
בסדר גמור
ככל שיש לך יותר כסף וכוח קל יותר להפיץ את ״האמת״ שלך, מעוותת ככל שהיא תהיה. אין פה שום עניין של אומץ. זה לא עניין של אומץ זה עניין של פריבליגיה.
אמת, יש לה יותר כסף וכוח, והיא משמשת קול ופה לרבים בגלל הפרסום שלה.
אבל היא משלמת מחיר חברתי אדיר. היא לא בקליקה ומוקצה. זה לא מובן מאליו.
מובן שכשהמחיר משולם על להפיץ את האמת, זה ראוי להערכה הרבה יותר.
היא לא מפיצה תיאוריות קשר אנטישמיות – היא פשוט מדבררת את ההגיון הפשוט.
ובזה היא משמשת קול למיליארדים.
להגיד "רולינג שנויה במחלוקת וזה קונצנזוס" – זה בדיוק זה.
להוציא אותה מהכלל כי היא לא מתיישרת עם אג'נדה של קליקה מסויימת.
רולינג לא שנויה במחלוקת לגבי רוב העולם – היא סופרת נפלאה עם דעות נורמליות,
שמשתמשת בפלטפורמה שלה להנכיח אותן.
מבאס לקרוא את הבלוג ולמצוא ביקורת על ספר של אדם כל כך שטוף שנאה
יש כל כך הרבה סופרים אחרים, כל כך הרבה ספרים מדהימים
באמת מבאס
זאת תגובה של בורים.
לקרוא את שייקספיר ותיאורו של שיילוק לא הפריע לך?
כשקראתי כבר ביסודי את ז'ול ורן, ובהערת השוליים היה כתוב על האנטישמיות שלו, הזדעזעתי ואז הבנתי שאין ברירה אלא להפריד אמן מאומנותו.
אם נלך לפי סטנדרטים פמיניסטיים, בכלל אי אפשר לקרוא אף יצירה.
אז מה נשאר? לא נקרא?
או שנחרים רק מי שטרנדי?
הרבה יותר גרוע לשנוא יהודים או נשים מאשר להתנגד לאג'נדה טרנסית.
לדעתי התגובה שלך לא הוגנת.
ראשית, מה הקשר לבורים? דעה שונה משלך – לא חייבים לקטלג אותה ככה.
שנית, מה הקשר ל"סטנדרטים פמיניסטיים"? זה באמת מושג שלא קשור לדיון שגררת לפה מאיזשהי סיבה.
שלישית, לקרוא נגד יהודים ולקרוא נגד טרנסים שניהם דברים גרועים – ואני לא חושב שהם ברי השוואה או שצריך לנסות להשוות ביניהם.
הבורות היא לא להכיר את הלך הרוח שהיה נפוץ בעולם לפני 50, 100, ו150 שנה – באותה תקופה, כל הסופרים היו אנטישמים, הומופובים, או סתם מיזוגנים, *ביחס לסטנדרטים של היום*.
ואם נפסול כל יצירה על בסיס הטיות הסופר שלה, לא ישארו לנו ספרים.
מובן שמותר להגיד "אני לא קורא ספרים של טרנספובים, אבל כן של הומופובים מיזוגנים", אבל זו סתם צביעות בעיניי.
מובן שהגישה הבריאה היא לקרוא את הספרים של כולם, כמו שגם כתבת, ללא קשר לדעות.
ז'ול ורן מת בתחילת המאה ה20, שייקספיר מת כבר ארבע מאות שנה
עם שני הכותבים האלה קל מאוד לעשות את ההפרדה של אמן ויצירה – כי שניהם כבר לא יכולים לגרום נזק לאף אחד.
ג'יי קיי רולינג חיה ונושמת, ומשתמשת בכמויות הכסף הבלתי נגמרות שלה בשביל להרוס את החיים של כמה שיותר טרנסים, ובדרך היא התחברה עם שונאי יהודים, נשים ומיעוטים:
https://www.youtube.com/watch?v=Ou_xvXJJk7k
אתה עוד לא הבנת את זה כנראה (אולי כתוצאה מהDunning–Kruger שאתה שרוי בו), אבל שנאת טרנסים לא שונה משנאת גייז, נשים, יהודים או שחורים. היא חיה בכיף על הספקטרום והטיעונים שלה נשענים על היסטוריה של שמרנות. אני ממליץ ממש על הסרטון של נטלי ווין (קונטרה-פוינטס) שעלול ללמד אותך על הקשר בין צורות שונות של שנאה:
https://www.youtube.com/watch?v=EmT0i0xG6zg&t=6717s
אז לסיכום, הפרדת אמן ויצירה זה בהחלט דבר שצריך לעשות, אבל בוא לפחות נחכה עד שהאמן מפסיק להשתמש בכסף שלנו בשביל להפיץ שנאה.
ידידי, אני לא הולך לראות video essays של שעתיים ששלח לי אדם מוסת שמהרגע הראשון מכניס לי עקיצות סטייל "כתוצאה מהDunning–Kruger שאתה שרוי בו" –
את סתימת הפיות לכל מי שמעז לחשוב אחרת, מהשמאל הרדיקלי,
אני מכיר לא מהיום.
אתה לא מכיר אותי, אני לא חבר שלך, ואתה תלמד לנהל דיון ענייני – כשכתבתי לך שזו תגובה של בורים, הבהרתי את כוונתי העניינית.
אתה מוזמן ללמוד איך מנהלים דיון ענייני, תמציתי, בלי להיתלות על חומר רקע סמינריוני שצריך לקרוא רק כדי להבין את השקפת עולמך.
עד אז – אתה תנהל בעיקר דיון echo chamber עם עצמך, כיאה לשמאל העמוק.
אם אתה תוהה למה העולם פונה ימינה – התשובה פשוטה – כל דעה אובר רגשנית שמצריכה 10 ש"ש אינדוקטרינציה – לא הולכת להיות מאוד נפוצה.
אם תוכיח לי בפסקה עניינית, מגובה בראיות, שרולינג מתחברת עם אנשים אנטישמים, שוביניסטים, גזענים, רוצחים – אשקול להפסיק לתמוך בה. עד אז – הרבה נפנופי ידיים.
זאת לא הביקורת הראשונה פה על ספרים של רולינג, כן?
זאת גם בטח לא ביקורת שמפארת את רולינג או דעותיה. זאת ביקורת ספרותית. זאת אפילו לא יצירה שעוסקת בטרנסקסואלים – אם יש פה עיסוק אידיאולוגי אז הוא באלימות גברים נגד נשים. אם היצירה עצמה הייתה אנטי טרנס לא הייתי כותב עליה.
אז על מה הטריגר? הזכרת שמה?
אם אוסיף דיסקליימר בסוף הביקורת ש"זוהי ביקורת ספרותית ואין לראות בה גושפנקא לדעותיה או השקפותיה של ג'יי קיי רולינג", זה יעזור?
אם לא ברור אני שקוע בעולם ה-LGBTQIA+ מאז גיל התיכון. אני בטח לא מקדם שום אגנדה נגד זה. מצד שני, אני גם לא מקדם אנטישמיות – אבל כמו שאהרון אמר – לא תהיה לי בעיה לכתוב ביקורת על ספר של סופר אנטישמי – כל עוד היצירה לא תהיה אנטישמית בפני עצמה.
חכה שתפרסם ביקורת על ספר של ניל גיימן
אורסון סקוט קארד הוא כנראה הכי קרוב ל"הומופוב", על פי הדת (הדי מומצאת והזויה) שלו,
ועדיין, זו זכותו,
ועדיין, המשחק של אנדר ודומיו הם ספרים מבריקים
לא הייתי מוותר על ספר אחד של אמן בגלל דעותיו
ובטח שלא הייתי מריץ קדימה כל סרט כששומעים את דהירת הוולקירים
אס"ק לא "קרוב להומופוב" אלא הומופוב – וזה די דוחה שהוא ככה.
לא הייתי קורא את הספרים שלו אם הם היו מדברים נגד להט"בים. כאילו, לא הייתי קורא שום ספר שמדבר נגד להט"בים (או נגד טרנס). קראתי את אס"ק בתור נער אז ואללה אני לא זוכר אם הנושאים האלה מוזכרים בספרים שלו.
אגב, גם ברנדון סנדרסון מורמון וע"פ מיטב ידיעתי לא הומפוב אלא ההפך. אנשים הם דבר מאד מורכב:-)
אממ, תגובה ראשונה שלא נוגעת ברולינג אלא בספר?
שמרתי את הביקורת פתוחה בדפדפן כדי לחזור ולקרוא אותה כשאסיים את הספר, וזה סוף סוף קרה!
אז תודה. נהניתי מהניתוח שלך, גם אם לא עם הכל אני מסכימה (מבחינתי התעלומה הראשית היתה די אפית, ואני דווקא לא בטוחה שסדרה על שנקר תעבוד…). אבל מה שכתבת על צורת הכתיבה של רולינג, וואו, מרתק! אני צריכה לחשוב על זה. בכל מקרה, היא באמת בונה משפטים בצורה מרהיבה (ושוברת שיניים, לפעמים, עם כל השלילות הכפולות והמשולשות שלה…)
איזה כיף, סוף כל סוף מדברים על הספר:)
לא חייבים להסכים כמובן על הכל – וגם יכול להיות שהייתי חושב אחרת אם הייתי קורא במצברוח אחר. אבל אני סקרן: תוכלי יותר לפרט מה היה אפי בעלילה הראשית? סתם מסקרנות, לא מכוונה לחלוק עליך.
תודה על הסקירה. סופרת את הימים עד שהספר ייצא בעברית. מכורה לסדרה הזו עד כדי קריאת כל ספר 3 פעמים.