המדף הז'אנרי: The Strength of the Few – ג'יימס איסלינגטון (Hierarchy, #2)

ב-2023 יצא The Will of the Many [ביקורת] והפך בן לילה לסנסציה של ספרי הפנטזיה האפית. אישית? השתפכתי עליו בכל פינה באתר בשנה ומשהו האחרונות. כאילו, באמת. בכל פינה. הוא גרם לי לכתוב פוסט על ספרי הוואו של ניימן. הוא זכה בפרס ספר השנה 2024 של האתר – בפער. ספר ההמשך הוא הספר שהכי חיכיתי לו מזה הרבה זמן.

ההמתנה הסתיימה! לפני חודש יצא ספר ההמשך, The Strength of the Few, והוא שוב הפך לאהוב הקהל. ציון 4.44 ב-goodreads על יותר מ-23 אלף ביקורות זה נתון משוגע. מבקר הספרים הנחשב Petrik אמר שללא ספק זהו ספר הפנטזיה של השנה, ושהוא בר מזל שסופר פנטזיה משובח כמו איסלינגטון כותב סיפורים שהוא יכול לקרוא.

אממה? אני לא שותף הפעם להתלהבות. The Strength of the Few הוא לא ספר המשך ראוי ל-The Will of Many. הוא במקרה הטוב סתם ספר פנטזיה טוב, במקרה היותר מדויק, ספר פנטזיה בינוני – ויש מצב שהוא אפילו בינוני מינוס.

האם זה "כגודל הציפיות – גודל האכזבות"? אולי, אבל לא נראה לי. The Strength of the Few הוא ספר שונה מהותית מהספר הראשון, ולכן קל לשפוט אותו בפני עצמו.

אחרי התמונה יש ספויילרים לספר הראשון. קשה מאד לכתוב ביקורת על ספר שני בלי זה. אז ראו הוזהרתם. אז הנה ביקורת קצרצרה לאלו שלא ממשיכים איתנו אחרי התמונה:

The Strength of the Few משנה סוגה (ז'אנר) לעומת הספר הראשון. הדמות של ויס לא עוברת טוב לז'אנר החדש, ובעצם גורמת לתהות "מי הוא ויס? למה אהבנו אותו כל כך"? איסלינגטון דוחף את העלילה באופן מאולץ, כולל כמה וכמה דאוס אקס מכינה. ההרגשה היא שהוא יותר מתעניין לספר את המיתולוגיה של העולם שברא, מאשר את סיפורן של הדמויות שאנחנו אוהבים.

צפויים עוד שני ספרים נוספים עד סיום הסדרה. האם אקרא אותם? אחליט כשיצא הספר שלישי, כי יש לפחות עוד שנה עד שזה יקרה.

כריכת הספר

הספר הקודם הסתיים בסצינה מבלבלת. ויס התעורר כמה פעמים במקומות שונים, וכל פעם בצורה אחרת (נגיד, פעם אחת פצוע, פעם אחת לא). לא הצלחתי להבין לבד מה קורה שם בדיוק, ולכן נאלצתי לקרוא ניחושים ברדדיט. זו הייתה נורת אזהרה.

(מפה והלאה באמת ספויילרים לסוף הספר הקודם, ראו אוזהרתם)

הנה מה שאמרו ההסברים ברדדיט. ריצת המבוך גרמה לויס, גיבור הספר, להשתכפל ולעבור לכמה יקומים מקבילים. שלושה, ליתר הדיוק. יקום אחד הוא זה שלנו – ושני יקומים הם חדשים.

זה גורם לשינוי סוגה (ז'אנר) מוחלט של הספר: מסיפור אקדמיה אפלה לסיפור מולטיוורס. וזה חבל נורא. כי היה אפשר לעשות המשך עלילה טבעי לספר הקודם. נגיד, בספר הקודם ויס למד באקדמית קסם אפלה, אז המשך אפשרי היה לעקוב אחרי עלילותיו בביוקרטיית השלטון. מין סוג של "המשרד" עם קסם אפל או – לחילופין – סדרת דרמה פוליטית מותחת עם קסם.

אם איסלינגטון היה עושה את זה, הוא היה מצליח להחזיר הרבה מדמויות הספרים הקודמים, וגם לשמור על הדינמיקה בין הדמויות. כי כן, יש הבדל בין לימודים לעבודה משרדית, אבל יש גם דומה. את האלמנטים המולטיוורס תכניס לאט לאט ואל תתעמק בהם לפני הספר הרביעי.

במעבר למולטיוורס אני מרגיש שאיסנלינגטון סוג של מצהיר, שהוא מתעניין במבנה העולם שבנה יותר מבדמויות. הוא אומר, יש פה איזה מיתולוגיה קוסמית לספר עליה – והדמויות הן אמצעי לסיפור הזה, לא העיקר.

ויס לא עובר טוב את המעבר למולטיוורס. שלושת הגרסאות שלו מרגישות שונות לגמרי, ובעצם גורמות לנו להבין שאנחנו לא יודעים בדיוק מי הוא ויס. מה עושה את ויס – ויס. הוא לא שרלוק הולמס, דמות ששורדת מעברי זמן, מרחב ומגדר כי האפיון שלה כל כך מדויק. ויס הוא גיבור סטנדרטי בז'אנר ה"מוכשר כמו שד". האפיון היחיד שלו היא שהוא היה גיבור עלילת הספר הקודם.

כולם אוהבים כיום לכתוב סיפור עם הרבה גרסאות של אותה הדמות. זה אחד הז'אנרים הכי קשים לכתיבה, יותר אפילו ממסע בזמן. הבוביוורס [ביקורת] עושים משהו דומה בהצלחה (למרות שאישית לא עפתי על הספר). גם אנשי הכבשן של דיוויד ברין עשה את זה מעולה. וכמובן, סרטי המולטיוורס של ספיידרמן היו פורצי דרך.

איסלינגטון לא מבצע זאת טוב. העולמות השונים מרגישים מנותקים. המעבר ביניהם איטי מדי, ופוגע בקצב הסיפור. אחד מהם, סוג של נקרופוליס, הוא קווסט מהסוג הזול ביותר של לך-לפה-תמצא-את-זה. העולם השני יותר חסר אפיון, אבל הסיפור בו לפחות איכותי. יש מצב שהייתי מתחבר אליו לו היה עומד בפני עצמו, אבל בנסיבות הנוכחיות הוא עצם של 200 עמודים שתקועה בסיפור של ויס שאני רוצה לקרוא: ויס של העולם המקורי.

סיפור ויס של העולם המקורי הוא נקודת האור של הסיפור. גם הוא מכיל דמויות שאנחנו מכירים ואוהבים, וגם כי הוא מקדם עלילה שאנחנו מכירים כבר את הבסיס שלה. אבל האם הוא מוצלח? לא מאד.

האפיון היחודי היחיד של ויס בספר הקודם היה העקשנות שלו לא להיכנס למערכת הנצלנית של "הרצון" של האימפריה. להראות להם שהוא כל כך מוכשר שהוא יכול להיות יותר טוב מהם ועדיין להישאר מוסרי. כל זה נזרק לפח בערך בעמוד ה-30 של הספר. אם היו לויס עקרונות נעלים הם נזרקו הצידה, והוא הפך לשורד סטנדרטי: איש טוב שנקלע לסיטואציה רעה וצריך לעשות בחירות קשות.

יש כמה נקודות טובות בספר. הוא מכיל כמה סצינות מעולות, בעיקר בסיפור שמתרחש בעולם המקורי. הכתיבה של איסלינגטון נשארה סוחפת – זה לא השתנה.

אבל בשורה התחתונה, למרות ההערכה לאומץ של איסלינגטון לנסות משהו חדש ולא לרכוב על נוסחא מצליחה – זה לא עובד.

מתוכננים ארבעה ספרים ב-The Hirerchy, וכרגע זה שם אותי במצב מוזר. כמה שאהבתי את הספר הראשון, ככה התאכזבתי מהשני. מסדרה שעמדה להיות אחת מהטובות בכל הזמנים, קיבלנו פוטנציאל לא ממומש. האם איסלינגטון יכול לעשות אחורה פנה בהמשך הספרים? ואם לא, האם יהיה לי כוח לשרוד עוד שני ספרים בינוניים? זאת שאלה לעוד שנה ומשהו מהיום, כשיצא הספר השלישי.

[The Strength of the Few – ג'יימס איסלינגטון, 725 עמודים, 2025]

8 תגובות

  1. יואב הגיב:

    גם אני התאכזבתי מהספר השני, אחרי שאהבתי מאוד את הספר הראשון.

    ויס נראה שמאבד את כל העצמאות שלו וחצי מהשכל בשני העולמות השונים – הוא לא מחובר למציאות שם, ונקשר בכוח. העולמות גם לא מתפקדים בתור בניית עולם – אין לנו שום מושג איך הם עובדים. ויס גם מתחבר פתאום יותר מדי בקלות לכל העולם ואישתו, ולא עושה כמעט שום פעולה עצמאית – פשוט נסחף בזרם. במיוחד בעולם של הדרואידים.

    בנוסף לכל זה, יש לו פתאום כוחות על. לכתוב סיפור על אמשים עם כוחות קסם זה קשה, כי הן פשוט יכולים להנצל מהכל בקסם. הפיתרון הוא מערכת קסם מוגבלת, שמאפשרת דברים מסוימים ואחרים לא. ככה נשמר המתח.
    ויס פתאון מקבל יכולות קסם לא ברורות שלאף אחד אין, ולא ברורות גם לעצמו. אז כל דבר נגמר ב"קסם!" איך הןא שורד בנהר הרעיל? "קסם!" איך הוא מנצח את הלוחם עם יד אחת? "קסם!" פשוט פיתרונות מבישים.

    אני בטוח לא אקרא את הספר הבא.

    • ניימן הגיב:

      אני מסכים עם כל מה שאמרת, אבל עדיין שומר לסדרה את "חסד הנעורים" שלה. אבל כן, זה כאילו ספר אחר לגמרי.

      • יואב הגיב:

        הניחוש שלי זה זמן. את הספר הראשון הוא בטח כתב במשך לא מעט זמן, שפשף את כל הפינות והוציא ספר מעולה. את הספר השני הוא הוציא מהר כדי שהקהל לא יברח לו.

        • ניימן הגיב:

          מקווה שזאת לא הסיבה, כי לספר כזה אהוב, הקהל היה מחכה גם עשור.

          האמת היא שהספר הקודם לא היה ספר הביכורים שלו – הייתה לו לפחות טרילוגיה אחת לפניו שאני יודע עליה (בלי לבדוק אם היו עוד). אז זה לא אמור להיות ספר שהוא ישב ושייף ושייף עד שהיה מושלם.

  2. א' הגיב:

    מבאס, אבל אחרי כזו פתיחה, חייב לתת לו הזדמנות

  3. דביר הגיב:

    אני עדיין באמצע הספר.
    אבל מסכים איתך בכל מילה.
    המולטיוורס הזה לא עובד לי, כל פעם שאני כבר מתחיל להכנס לקצב באחד העולמות, עוברים לעולם אחר ואני מאבד את הכיוון…

  4. ארז. הגיב:

    טוב, לקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שייקח לסיים את הספר הזה, אבל סוף סוף עשיתי את זה. וואו. יש לי המון מה לכתוב. המון. סליחה מכל מי שיצטרך להתמודד עם כל הטקסט הזה.

    ואה, כן, יהיו ספוילרים. מלא ספוילרים. גם לספר השני, גם לספר הראשון. יהיה שמח.

    ס

    פ

    ו

    י

    ל

    ר

    י

    ם

    אני חושב שכמו רוב המגיבים כאן, גם אני הרבה פחות נהנתי מ-The Strength of the Few מאשר שנשנתי מ-The Will of the Many. זה גם די ברור למה. אלה ספרים מאוד מאוד שונים. הראשון הוא ספר של דמות אחת שמתמודדת עם אתגרים מאוד ברורים: לחקור מוות מסתורי, להצליח באדקמיה היוקרתית, לשמור על הסודות האישיים שלו ולא לשבור את אמות המוסר המאוד מאוד כבדים של עצמה למרות האתגרים הכבירים.

    הספר השני לקח את זה למקומות אחרים. פתאום יש שלושה עולמות, פתאום העולם עצמו, שנשאר ״דמות משנית״ בספר הראשון, הפך לשחקן הרבה יותר משמעותי והרבה מאוד עמודים מתבזבזים רק כדי להסביר לנו כל מיני דברים בנוגע לעולם והחוקים שמזיזים אותו.

    אין ספק שהספר השני, בגלל המבנה שלו, הרבה פחות זורם וקצבי מהראשון. הראשון רץ בלי לראות בעיניים: קורים בו המון המון אירועים בלא המון עמודים, העלילה מקפצת לה במהירות מאירוע לאירוע, כמו מירוץ של סצנות נהדרות אחת אחרי השנייה. בספר השני יש פחות אירועים כי צריך יותר הסברים. עדיין יש כמה סצנות נהדרות, עדיין יש כמה אתגרים שכיף לראות את וויס מתמודד איתם, אבל באופן כללי הקצב איטי יותר, וגם כשדברים סוף סוף מתחילים לקרות בסוף הספר הם קצת קורסים תחת הכובד של כל הצגת העולם.

    אבל!

    בביקורת של ניימן פה עלו כמה נקודות שאני קצת פחות מסכים איתם. ולמרות שהספר השני פחות טוב מהראשון, הוא עדיין הרגיש לי, ככל שהמשכתי לחשוב על זה, כהמשך טבעי לו. אז הנה שתי נקודות שאני מרגיש חובה לכתוב עליהן, בתגובה לדברים שעלו בביקורת הראשונה:

    ראשית – למרות שהעולם בהחלט קיבל הרבה יותר מקום בספר הנוכחי, זה עדיין היה ספר על ויס. וזה עדיין היה ספר על ויס כמו שהכרנו אותו בספר הראשון. גם כאן, כמו בספר הקודם, אנחנו מקבלים בהתחלה את ויס מבודד וכועס, הוא נגד כל העולם – אך ככל שעוברים הפרקים אנחנו מתוודעים לזה שהוא לא באמת טיפוס כועס, ושהוא תמיד מעדיף למצוא חברים חדשים מאשר לטפח את הזעם הפנימי שלו. גם כאן הוא מוצא חברים חדשים שנכנסים לו ללב, והנאמנות שלו במהרה משתנה: מנאמנות עצמית לנאמנות חברתית.

    בספר הראשון זה כמובן היה יותר פשוט. היו פחות דמויות ולכן גם היה יותר קל להתחבר אליהן יחד עם ויס. כאן ריבוי העולמות קצת עושה בלגאן ולא משאיר לנו יותר מדי זמן ליצור הזדהות עם כל הדמויות החדשות, אבל עדיין – המהלכים הם פחות או יותר אותם מהלכים, רק בסדר גודל אחר.

    אבל אתם יודעים מה? זה עוד בקטנה. אני עומד לסיים, מבטיח, רק עוד נקודה אחת שאני רוצה לגעת בה:

    מה שמאוד אהבתי בספר הראשון, הוא כמה שהוא זרק לנו את המטאפורה ישר לפנים. הוא הציג לנו מערכת שלטון בה ״האנשים הקטנים״ נותנים את הכח שלהם לשלטון, לא רק בצורה סמלית ע״י הצבעה, אלא בצורה פיזית לגמרי, ע״י וויתור על חצי מאנרגית החיים שלהם והעברתו לאותם שליטים. זה נתן לספר הזדמנות לנהל דיון על כח פוליטי: על כוחם של הרבים אל מול המעטים, על טרוריסטים שטוענים שאין דבר כזה ׳חפים מפשע׳ וכו׳. הדיון הזה נשאר בסאבטקסט אבל הוא תמיד היה שם, מאוד ברור, כמעט בלתי ניתן להתעלמות.

    ואז הגיע הספר השני, הפירוק של העולם לשלושה הפך את המטאפורה המאוד פשוטה הזאת להרבה יותר סבוכה. זה כבר לא עולם ״פשוט״ בו ההמונים מוותרים את כולם בשביל השלטון, אלא לשלושה עולמות שפועלים במקביל, כל אחד עם סט חוקים משלו שמעוות את המטאפורה הזאת לגמרי וקצת מייתר אותה מתוכן.

    וזה הפריע לי. מאוד. כי במשך כל הקריאה של הספר הראשון הבנתי מה הסופר מנסה להגיד לנו. ובספר השני הלכתי לאיבוד.

    ואז, אני חייב לציין, דעתי השתנתה שוב. זה היה בעמודים האחרונים, שסוף סוף דיברו את הסאבטקסט והסבירו לי מה היה המהלך ה״פוליטי״ שניסו לעשות פה: להסביר לנו שלהבין את העולם בצורה בה הספר הראשון הוסבר זה תמים. שאין בחירות קלות בעולם, ושאם מישהו רוצה להתלכלך בפוליטיקה כדי להפוך את העולם ליותר טוב הוא יצטרך להתלכלך *מאוד*, וכנראה לעשות כל כך הרבה הקרבות מוסריות עד שכל הקונספט של מוסר יאבד כל חשיבות. בקיצור: מי שרוצה להכנס למטבח, שלא יתלונן על החום.

    זה היה סוף מפתיע כי הוא באמת הכניס מחדש את הסדרה הזאת לאיזשהו תלם שאני יותר מצליח לעקוב אחריו. אני מניח שהספרים הבאים יראו לנו איך ויס מצליח לנווט בעולם הזה מבלי לאבד את עצמו והמוסר שלו, אבל לכו תדעו.

    הספר הזה היה מסורבל, ארוך והרבה פחות מהנה לקריאה מהראשון. את המערכה הראשונה שלו, שכללה הרבה מלחמות ומוות, ממש לא נהנתי לקרוא. ובכל זאת, אני כנראה אמשיך קדימה גם לספרים הבאים. מקווה שמתישהו העניינים יחזרו לקצב של הספר הראשון, ושיצליחו על הדרך לשמור על העומק של הספר השני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting