המדף הז'אנרי: The Strength of the Few – ג'יימס איסלינגטון (Hierarchy, #2)

ב-2023 יצא The Will of the Many [ביקורת] והפך בן לילה לסנסציה של ספרי הפנטזיה האפית. אישית? השתפכתי עליו בכל פינה באתר בשנה ומשהו האחרונות. כאילו, באמת. בכל פינה. הוא גרם לי לכתוב פוסט על ספרי הוואו של ניימן. הוא זכה בפרס ספר השנה 2024 של האתר – בפער. ספר ההמשך הוא הספר שהכי חיכיתי לו מזה הרבה זמן.

ההמתנה הסתיימה! לפני חודש יצא ספר ההמשך, The Strength of the Few, והוא שוב הפך לאהוב הקהל. ציון 4.44 ב-goodreads על יותר מ-23 אלף ביקורות זה נתון משוגע. מבקר הספרים הנחשב Petrik אמר שללא ספק זהו ספר הפנטזיה של השנה, ושהוא בר מזל שסופר פנטזיה משובח כמו איסלינגטון כותב סיפורים שהוא יכול לקרוא.

אממה? אני לא שותף הפעם להתלהבות. The Strength of the Few הוא לא ספר המשך ראוי ל-The Will of Many. הוא במקרה הטוב סתם ספר פנטזיה טוב, במקרה היותר מדויק, ספר פנטזיה בינוני – ויש מצב שהוא אפילו בינוני מינוס.

האם זה "כגודל הציפיות – גודל האכזבות"? אולי, אבל לא נראה לי. The Strength of the Few הוא ספר שונה מהותית מהספר הראשון, ולכן קל לשפוט אותו בפני עצמו.

אחרי התמונה יש ספויילרים לספר הראשון. קשה מאד לכתוב ביקורת על ספר שני בלי זה. אז ראו הוזהרתם. אז הנה ביקורת קצרצרה לאלו שלא ממשיכים איתנו אחרי התמונה:

The Strength of the Few משנה סוגה (ז'אנר) לעומת הספר הראשון. הדמות של ויס לא עוברת טוב לז'אנר החדש, ובעצם גורמת לתהות "מי הוא ויס? למה אהבנו אותו כל כך"? איסלינגטון דוחף את העלילה באופן מאולץ, כולל כמה וכמה דאוס אקס מכינה. ההרגשה היא שהוא יותר מתעניין לספר את המיתולוגיה של העולם שברא, מאשר את סיפורן של הדמויות שאנחנו אוהבים.

צפויים עוד שני ספרים נוספים עד סיום הסדרה. האם אקרא אותם? אחליט כשיצא הספר שלישי, כי יש לפחות עוד שנה עד שזה יקרה.

הספר הקודם הסתיים בסצינה מבלבלת. ויס התעורר כמה פעמים במקומות שונים, וכל פעם בצורה אחרת (נגיד, פעם אחת פצוע, פעם אחת לא). לא הצלחתי להבין לבד מה קורה שם בדיוק, ולכן נאלצתי לקרוא ניחושים ברדדיט. זו הייתה נורת אזהרה.

(מפה והלאה באמת ספויילרים לסוף הספר הקודם, ראו אוזהרתם)

הנה מה שאמרו ההסברים ברדדיט. ריצת המבוך גרמה לויס, גיבור הספר, להשתכפל ולעבור לכמה יקומים מקבילים. שלושה, ליתר הדיוק. יקום אחד הוא זה שלנו – ושני יקומים הם חדשים.

זה גורם לשינוי סוגה (ז'אנר) מוחלט של הספר: מסיפור אקדמיה אפלה לסיפור מולטיוורס. וזה חבל נורא. כי היה אפשר לעשות המשך עלילה טבעי לספר הקודם. נגיד, בספר הקודם ויס למד באקדמית קסם אפלה, אז המשך אפשרי היה לעקוב אחרי עלילותיו בביוקרטיית השלטון. מין סוג של "המשרד" עם קסם אפל או – לחילופין – סדרת דרמה פוליטית מותחת עם קסם.

אם איסלינגטון היה עושה את זה, הוא היה מצליח להחזיר הרבה מדמויות הספרים הקודמים, וגם לשמור על הדינמיקה בין הדמויות. כי כן, יש הבדל בין לימודים לעבודה משרדית, אבל יש גם דומה. את האלמנטים המולטיוורס תכניס לאט לאט ואל תתעמק בהם לפני הספר הרביעי.

במעבר למולטיוורס אני מרגיש שאיסנלינגטון סוג של מצהיר, שהוא מתעניין במבנה העולם שבנה יותר מבדמויות. הוא אומר, יש פה איזה מיתולוגיה קוסמית לספר עליה – והדמויות הן אמצעי לסיפור הזה, לא העיקר.

ויס לא עובר טוב את המעבר למולטיוורס. שלושת הגרסאות שלו מרגישות שונות לגמרי, ובעצם גורמות לנו להבין שאנחנו לא יודעים בדיוק מי הוא ויס. מה עושה את ויס – ויס. הוא לא שרלוק הולמס, דמות ששורדת מעברי זמן, מרחב ומגדר כי האפיון שלה כל כך מדויק. ויס הוא גיבור סטנדרטי בז'אנר ה"מוכשר כמו שד". האפיון היחיד שלו היא שהוא היה גיבור עלילת הספר הקודם.

כולם אוהבים כיום לכתוב סיפור עם הרבה גרסאות של אותה הדמות. זה אחד הז'אנרים הכי קשים לכתיבה, יותר אפילו ממסע בזמן. הבוביוורס [ביקורת] עושים משהו דומה בהצלחה (למרות שאישית לא עפתי על הספר). גם אנשי הכבשן של דיוויד ברין עשה את זה מעולה. וכמובן, סרטי המולטיוורס של ספיידרמן היו פורצי דרך.

איסלינגטון לא מבצע זאת טוב. העולמות השונים מרגישים מנותקים. המעבר ביניהם איטי מדי, ופוגע בקצב הסיפור. אחד מהם, סוג של נקרופוליס, הוא קווסט מהסוג הזול ביותר של לך-לפה-תמצא-את-זה. העולם השני יותר חסר אפיון, אבל הסיפור בו לפחות איכותי. יש מצב שהייתי מתחבר אליו לו היה עומד בפני עצמו, אבל בנסיבות הנוכחיות הוא עצם של 200 עמודים שתקועה בסיפור של ויס שאני רוצה לקרוא: ויס של העולם המקורי.

סיפור ויס של העולם המקורי הוא נקודת האור של הסיפור. גם הוא מכיל דמויות שאנחנו מכירים ואוהבים, וגם כי הוא מקדם עלילה שאנחנו מכירים כבר את הבסיס שלה. אבל האם הוא מוצלח? לא מאד.

האפיון היחודי היחיד של ויס בספר הקודם היה העקשנות שלו לא להיכנס למערכת הנצלנית של "הרצון" של האימפריה. להראות להם שהוא כל כך מוכשר שהוא יכול להיות יותר טוב מהם ועדיין להישאר מוסרי. כל זה נזרק לפח בערך בעמוד ה-30 של הספר. אם היו לויס עקרונות נעלים הם נזרקו הצידה, והוא הפך לשורד סטנדרטי: איש טוב שנקלע לסיטואציה רעה וצריך לעשות בחירות קשות.

יש כמה נקודות טובות בספר. הוא מכיל כמה סצינות מעולות, בעיקר בסיפור שמתרחש בעולם המקורי. הכתיבה של איסלינגטון נשארה סוחפת – זה לא השתנה.

אבל בשורה התחתונה, למרות ההערכה לאומץ של איסלינגטון לנסות משהו חדש ולא לרכוב על נוסחא מצליחה – זה לא עובד.

מתוכננים ארבעה ספרים ב-The Hirerchy, וכרגע זה שם אותי במצב מוזר. כמה שאהבתי את הספר הראשון, ככה התאכזבתי מהשני. מסדרה שעמדה להיות אחת מהטובות בכל הזמנים, קיבלנו פוטנציאל לא ממומש. האם איסלינגטון יכול לעשות אחורה פנה בהמשך הספרים? ואם לא, האם יהיה לי כוח לשרוד עוד שני ספרים בינוניים? זאת שאלה לעוד שנה ומשהו מהיום, כשיצא הספר השלישי.

[The Strength of the Few – ג'יימס איסלינגטון, 725 עמודים, 2025]