לא הפוסט התיירותי הקלאסי על קטניה, סיציליה

[הייתי בקטניה שבסיציליה. עיר נהדרת, אך לבטח לא לכל אחת. חזרתי עם  צבעים וטעמים משם]

בוקר אחד ישבתי עם לפטופ בבית קפה בקטניה, אחד ממאות בתי הקפה הלא מתיימרים בעיר. אני די בולט בסיטואציה הזאת; לא רק היחיד עם לפטופ, אלא היחיד עם לפטופ מלא במדבקות עד אפס מקום.

איש מבוגר, בשנות ה-70 לחייו פנה אלי באיטלקית. כשהבין שאני זר עבר לאנגלית מצוינת עם מבטא איטלקי עדין. הוא עו"ד, לא בפנסיה עדיין אלא עצמאי. נולד בכפר קטן ליד Noto, אבל חי בקטניה רוב חייו. הוא לא אוהב את קטניה, מלוכלכת, מושחתת ואנשים גסים – לכן רוב הזמן הוא נמצא ברומא ומגיע לפה רק לסידורים. למעשה, הוא הגיע לפני יומיים לעיר ובדירה שלו אין עכשיו אינטרנט או מים זורמים. הוא פשוט לא סידר את החשבונות בתקופה הארוכה שהיה מחוץ לעיר.

הוא שאל על המלחמה ועל עזה – היה מנומס וסקרן. אחרי זה סיפר שיש לו בעיה במחשב ויש גם אימייל דחוף שהוא צריך לשלוח. הצעתי לקפוץ אליו לדירה, הוא גר ממש מעבר לפינה, לעזור. אם יש דבר אחד שלא מפחיד אותי זה בעיות מחשב.

הדירה של פבלו, זהו שמו, מהממת. בפוטנציה. היא נמצאת בבניין שמכיל שתי קומות ושתי דירות. כל קומה היא דירה, עם חצר פנימית מלאה עצי פרי. התקרה של הדירה ומשופעת לצורת כיפה, ומעטרים אותה ציורי אמן קלאסיים.

אחרי שסידרתי את הבעיה המחשב – נגמר לו המקום בדיסק הקשיח, שום דבר קשה, ועזרתי לו לשלוח כמה אימיילים דחופים עם האינטרנט של הטלפון שלי, הוא לקח אותי לסיור בדירה. יש בה 4 מרפסות, 2 ענקיות כמו חדר ו-2 קטנות. היא עמוסה ברהיטים איטלקיים ישנים קלאסיים, ציורים יפייפים והמון אביזרים. היא גם מאובקת, מוזנחת, מבולגנת וחצי הרוסה. "אני כבר לא אצליח לתקן אותה בימי חיי" אמר פבלו בחיוך, לא במרירות, "רק למצוא אמנים שיכולים לתקן את התקרה זה אתגר כיום. זאת אמנות שהולכת לאיבוד".

הוא מזג לנו כוסית יין, ושאל, אם אני רוצה לאכול. נשארתי לאחר שהסביר שהוא עומד להכין פסטה בכל מקרה, ואם לא אני הוא יאכל לבד, וזה לא מה שהוא רוצה.

פבלו הכין פסטה אלה נורמה, הפסטה המסורתית של קטניה. פסטה עם חציל ברוטב עגבניות. הוא הרשה לי לא רק להסתכל אלא גם להשתתף, מסביר על כל חלק בתהליך – מה נפוץ לעשות ומה פחות נפוץ אבל זה מה שאמא שלו עשתה אז ככה הוא ממשיך.

אחרי זה הוא ערך שולחן. מלבד הפסטה שם גוש גבינה שקנה בבוקר בשוק ועגבניות טריות  – והביא לכל אחד מאיתנו סינר לזמן האוכל. הוא לא אוכל אף פעם בלי סינר, ככה זה כשהבגדים האיטלקיים מפוארים כל כך. פבלו מזג עוד כוסית יין. בזמן האוכל, כמו שאיטלקים נוהגים לעשות, דיברנו בעיקר על אוכל. איפה כדאי  לאכול בעיר, מה טוב, מה רע או למה לברונטה יש כל כך הרבה פיסטוקים, או איזה מאכלים מגיעים מהאיזור שלו.

אחרי זה הוא הודיע שהוא הולך לשעתיים סייסטה. החלפנו פרטים ונפרדנו.

זאת הייתה חווית קטניה קלאסית.

———————————-

קטניה מבולגנת, צפופה ומלוכלכת, אבל גם חיה ותוססת. אנשים יושבים על ספסלים, עומדים בפינות הרחוב, וממלאים את בתי הקפה הפשוטים שלה מבוקר ועד לילה.

החיספוס של קטניה מונע ממנה להפוך לעיר תיירותית אמיתית. אפילו במרכז העיר שומעים 90% איטלקית, אולי אפילו יותר. המקומות הרגילים זולים, ואני ממליץ לדבוק בהם, כי השירותים לתיירים יקרים בצורה לא פורפורציונלית.

קטניה המתקשטת
הקירות בקטניה מתקלפים. מתקני המשחקים בגני הצעצועים שבורים. יש זבל בכל פינה והרגשה של "אין לנו מספיק כסף לעשות את זה יפה". לכן מרגש כמעט לראות כמה מאמץ מושקע בלנסות לעשות הרבה מהכלום הזה. תראו פה, עמוד ניקוז מעוטר, קיר שבור שתלוים עליו עציצים. לא צריך כלום בשביל לעשות את זה, רק השראה וקצת זמן פנוי.

ברלין מתיימרת להיות "עניה אך סקסית", אבל ברלין לא באמת עניה. האנשים בברלין, בה חייתי עשור, חושבים שהם עניים בגלל שהם לא יודעים עוני מהו. בברלין יש מראה "עני" מהונדס. בקטניה  הדלת של תאטרון Coppola חלודה, בקיר יש טחב – אבל כמה סטייל ניתן לזה עם כמה משיחות מכחול?

איזור השוק
השוק הוא ליבה הפועם של קטניה. הוא ענק יחסית לגודלה של העיר. הוא עשיר יחסית לעולם מודרני בו יש סופרמרקטים.  אבל בקטניה קשה יותר למצוא סופרמרקטים מבערים אחרות. קניות, בטח של פירות, ירקות ודגים, עושים בשוק.

השוק של קטניה הוא מהמרהיבים שראיתי באירופה. עמוס ירקות טריים זולים להחריד – ירקות ופירות עונתיים קונים בקופסא, לא ביחידים – וקופסא עולה יורו. לא פלא שחצילים הוא הרכיב הפופולרי ביותר פה יחד עם עגבניות. יש להם מגוון סוגים, הם טריים, וכל כך זולים שאפשר לבוא בסוף היום לשוק ופשוט להרים מהרצפה חצילים שנשכחו להם אחרי הסגירה.

בערב השוק סגור והופך לאיזור חברתי עממי, שלא לאמר עני. החלונות והדלתות בבניין הישן שמשקיף על השטח העיקרי בשוק שבורים, אבל זה לא מפריע לאנשים להתאסף שם. באחד הערבים למשחק קריקט. בערב אחר בסמטאות שלו היה פסטיבל אפריקאי, שהזכיר לי את הרייבים של תחילת המילניום במקומות נטושים בתל אביב.

הים
מזג אוויר טוב, סיציליה היא אי, למה לא ללכת לים?

זה היה יום ראשון, ולא היה פשוט להגיע לים בקטניה. האוטובוסים שבתו, בגלל המלחמה בעזה תאמינו או לא – למרות שהסכם הפסקת האש כבר נחתם. הדרך לים, אמנם לא ארוכה, עוברת בשכונות לא נעימות, ודורשת הרבה הליכה בכבישים.

הדבר הראשון שרואים כשמתקרבים לחוף הוא פארק מים. במבט מהיר הוא נראה סגור, אבל מבט נוסף מגלה שהוא נטוש. השערים שבורים, אפשר להיכנס פנימה. למה הוא ננטש? למה קטניה, שיכולה להיות מגנט לתיירים חובבי ים, מזניחה ככה את המשאב? לי אין פתרונות.

בניגוד לעיר, רוב השוהים על החוף הם תיירים. השפה השולטת היא פולנית, ובבר היחיד בו משמיעים מוזיקה פולנית ישנה. חבורה של נשים ממוצא אסייאתי הולכות על החוף ומציעות מסאז'ים למשתזפים. מהר מאד הן מצאו לקוחות.

פיצה
הפיצה בקטניה היא שיר הלל לאוכל. היא המאכל המושלם. הפיצריות נפתחות רק בערב, ב-19:30 בערך. לוקח להן הרבה זמן לחמם את התנור, והן לא רוצות לעשות את זה לצהריים, ואז לסגור לסייסטה ולחמם שוב.

הפיצריות המתמחות מציעות סוגי בצקים שונים. בצק סיציליאני, רומאי, בצקים מקמחים עתיקים – וכמובן: פיצה נפולטנית.

דגמתי לא פחות מחמש פיצריות! זה עד כמה שאהבתי את התוצרים שם. השתיים הכי מומלצות הן Squib Pizzeria. הפיצה הכי פופולרית בקטניה כרגע. אל תעזו להגיע אליה בלי הזמנה, ואפילו באמצע השבוע עדיף לא להזמין ברגע האחרון. לקחתי שם פיצה עם ארטישוק, שהייתה שלמות:

אבל הפיצריה שהכי אהבתי, ביקרתי בה פעמיים, היא Volu Pizza. היא יותר צעירה, אבל הם מגדירים את עצמם בתור "מעבדת פיצה", והתוצאות מטריפות. יש אגף שלם בתפריט עם גרסאות מודרניות לפיצה מרגריטה. הנה אחת שאני דגמתי, עם קרם עגבניות שרופות ושערות צ'ילי.

פסטה
וכמובן פסטה. כלומר, אפשר לכתוב שירי הלל לאוכל בקטניה בגדול. הקונדיטריות המהממות, האנטי פסטי, מאכלי הדגים. קטניה היא המקום הכי טעים שהייתי בו אי פעם באירופה, אפילו יותר מנפולי. אבל כשזה מגיע לפסטה, המסעדות בקטניה הן ברמה אחרת של ביצוע.

ניסיתי דברים אקזוטיים, כמו פסטה עם שעועית לבנה כי שמעתי שזאת מנה היסטורית שקצת נעלמה כיום מהנוף. זה בתכל'ס מרק קרם שעועית לבנה עם פסטה מבושלת בתוכו. חביב, אך כבד מדי.

המקום הכי טוב לפסטה ולאוכל בכלל – עוד מסעדה שחזרתי אליה פעמיים – היא  La Pentolaccia. הגעתי פעמיים בלי הזמנה ומצאו מקום, אבל ראיתי שדחו אנשים שהגיעו אחרי אז כדי להזמין מקום עם הולכים.

הפסטה אלה נורמה שלהם, עם חצילים, היא מנה פשוט מדהימה.

אבל דווקא פסטה הקטנזית שלהם, כלומר, פסטה של קטניה, עם עגבניות, אנשובי, בצל, אפונה, שומר ופירורי לחם, הייתה שיר הלל למה שאפשר לעשות עם פסטה. על הנייר זה נראה כמו שענטז מוחלט – מה לזה ולמנת דגל של עיר? אבל בביצוע זה עובד ביחד. השומר הוא כמעט כמו תיבול עדין של אניס, הרכיבים מאוזנים והתוצאה מדהימה. זאת מנה שצריך לאכול עשרים פעם בגרסאות שונות כדי שהחך יכיר אותה מספיק טוב כדי להכין אותה בבית. אחרת אין מצב להגיע לאיזון הטעמים המדויק הזה.

סיכום
מאד אהבתי את קטניה. מבחינת אווירה והיצע זה מקום שקל לדמיין אותי מבלה בו כמה חודשים. מבחינה חברתית ומקצועית אולי יהיו בעיות, כי אני צריך גיקים סביבי, וקטניה זאת לא עיר גיקית קלאסית. גם אם יש כאלה – ויש – הם כנראה צעירים מדי בשביל שאסתובב איתם.

מקווה למצוא תירוץ לחזור בקרוב לקטניה ולסיציליה. כי פייר, די התאהבתי במקום.