שיטת החינוך המושלמת של קירן איגן

מדי שנה עורך הבלוג המעולה Astral Codex Ten תחרות ביקורות ספרי עיון.

[לא, זאת לא ההשראה לפוסטי סקירת ספרי העיון השנתיים שלי. וכן, הזכרתי את הבלוג הזה כבר די הרבה בבלוג (הנה פה ופה ופה ופה, לדוגמא).]

ב-2023 זכתה בתחרות ביקורת על ספר שיטות חינוך של מחנך בשם קירן איגן. אני הייתי כזה, מלכ"ר? (מה לכל הרוחות). את מי הנושא מעניין? אבל רגע לפני המלחמה עם איראן קראתי את הביקורת בנסיעה ארוכה של כמה שעות ואיך אומרים בפרדס חנה, נפתחו לי כל הצ'אקרות.

את הביקורת כתב ברנדון הנדריקסון, וזה אחד מהמקרים שאסור להפריד את כותב הביקורת ממושא הביקורת. הנדריקסון הוא מחנך בכל רמ"ח אבריו. הוא נמצא במסע צלב למצוא שיטת חינוך מושלמת. אבל כל שיטה שהוא מגלה מאכזבת אותו בסופו של דבר. היא עושה דבר אחד יותר טוב מכל שאר השיטות, אבל נכשלת באלף פרמטרים אחרים.

אבל אז הנדריקסון גילה את השיטה של קירן איגן – וחייו השתנו. כלומר, הוא חושב שהיא השיטה הכי נכונה לחינוך ילדים, וזאת נשמעת חתיכת הצהרה מאדם עם כל כך הרבה נסיון חינוכי וסקרנות.

הביקורת שהנדריקסון כתב כוללת 23.552 מילים. כן, כן, טרחתי להעתיק אותה למעבד תמלילים כדי לספור. למען האמת היא יותר  נובלה מביקורת. אם תקראו אותה כנראה כבר לא תלכו לקרוא את הספר המקורי של איגן, כי ה"ביקורת" מסכמת את עיקרי הדברים בצורה הרבה יותר נגישה מהספר עצמו.

[רשיון CC]

מטרת השיטה של איגן היא ליצור אדם רחב אופקים. אדם עם ידע נרחב על העולם, ועם יכולת לנתח וליצור דברים בעזרת הידע הזה. השיטה תאכזב (קשות) את כל מי שמחפש חינוך דתי או לאומני. אני אישית ממליץ בחום לקרוא את הביקורת – או לפחות כמה שאפשר ממנה. היא פוקחת עיניים לגבי שיטות הלימוד במקומות שאתם עברתם בהם, הדברים שהשפיעו עליכם בחיים – וגם נותנת רעיונות איך לעבוד עם ילדים ונערים.

הגישה שלי למאמרים כאלה היא לא לסכם אותם, אלא לדלות כמה נקודות שאני לוקח איתי הלאה. שזאת, אגב, גם שיטת חינוך! אל תנסו ללמוד מאמר בע"פ – אלא תקראו אותו, תבחרו כמה רעיונות שמקסימים אתכם, תנסחו אותם בשפה שלהם – וזאת תהיה תפוקה לא רעה בכלל.

הנקודות למטה מועברת בפילטר שלי. הן לא מה שכתוב בביקורת בדיוק, ובטח לא דבריו המקוריים של איגן. הם רעיונות שלקחתי הלאה ומתבססים על תוכן הביקורת.

1. לימוד שפות בגיל צעיר. בהערת אגב מציינת הביקורת שאיגן מציע ללמד שפה שניה מכיתה א'. בעצם הם שואלים, "למה אנחנו מחכים שילדים יאבדו את היכולת הטבעית ללמוד שפה לפני שאנחנו מתחילים ללמד אותם?".

באמת, למה? התינוק האנושי הוא מכונת לימוד שפה, ונשאר ככה למיטב ידיעתי עד גיל 5 לפחות (אם לא גיל 7-8). יותר מזה, ילדים קטנים אוהבים ללמוד שפות בקטע מטורף. זה שילוב של משחק עבורם יחד עם זה שהם כן רוצים להבין ולספר דברים אבל באמת לא איכפת להם אם הם אומרים שטויות.

אז עזבו שפה שניה בכיתה א' – צריך שפה שניה בגילאי הגן! לא בקטע פדגוגי מובנה אולי, אלא יותר בקטע של שימו שם גנן\ת שמדברים שפת אם אחרת ותכריחו את הילדים לדבר איתם. הם יהנו, ואחרי זה יהיה להם יותר קל בבית ספר.

2. מיתוסים וסיפורים מכל העולם. הביקורת העיקרית של איגן על בתי הספר היסודיים היא שהמערכת מסתכלת על ילדים בתור גירסא פחות חכמה של מבוגרים. לכן לא מנסים ללמד אותם שום דבר מורכב או מתוחכם. במקום זה הם מקבלים גירסאות משונמכות, ומשעממות טילים, של מתמטיקה, מדעים, ספרות ותרבות.

אבל ילדים, ואני מדבר מהנסיון האישי המועט שלי, לא פחות חכמים ממבוגרים. יש להם כן פחות נסיון, ובטוח שפחות כלים (מוטוריים, שפה וידע), אבל הם  מסוגלים להבין ולדמיין בקלות עלילות מורכבות שמתרחקות במקומות רחוקים רחוקים. הם כן מבינים מצוין לוגיקה, יש להם זכרון הרבה (הרבה!) יותר טוב מלמבוגרים. הם מקוריים ויודעים לחשוב ולהפתיע אתכם.

עם התכונות הללו מפתח איגן מערכת חינוך לבתי ספר יסודיים שבונה על החוזקות של ילדים. המטרה שלו היא לחשוף אותם לכמה שיותר מהפלא שיש בעולם. הוא מאמין שלא צריך לדחוק בילדים ליצור – אלא ברגע שתתן להם מספיק ידע, גירויים וכלים הם כבר ידאגו ליצור משהו לבד, כי ליצור ולעשות כיף זאת המטרה של ילדים בחיים.

לכן הוא אומר, תלמדו את הילדים סיפורים ומיתולוגיה מכל העולם. לא רק את סיפור בריאת העולם מגילת אסתר או תיבת נוח, אלא גם המיתולוגיה היוונית או המיתוס השומרי של גילגמש.

תלמדו אותם על קצלקואטל, נחש הנוצות מהמיתולוגיה האצטקית שמופיע בסיפור בריאת העולם שלהם. שהם יכירו את הסיפור המצרי של אוסיריס ואיסיס, הנחש הלבן מהמיתולוגיה הסינית או נחש הקשת מהמיתולוגיה האבוריג'ינית (כמה נחשים יש במיתולוגיות??). שלא להזכיר את האגדה האנגלית על המלך ארתור, סיפור רמוס ורומולוס על הקמת רומא, סיפורי המהאבהארטה ההודיים וכמובן, איך אפשר בלי, אגדת הראש המעופף של בני האירוקוייה האינדיאנים (יש דבר כזה, נשבע לכם), ומפלצת הספגטי המעופפת מהמיתולוגיה הגיקית החילונית המודרנית.

את כל זה תעשו בליווי מפה או גלובוס, ותראו מאיפה מגיע כל סיפור. העולם מקום מעניין ומרגש וילדים מתרגשים להכיר אותו. ואפילו אצלי ההתרגשות גדלה כרגע בזמן כתיבת שורות אלו כי 75% מהמיתוסים האלה אני בקושי מכיר וממש בא לי לשבת עכשיו ולקרוא אותם.

3. לימוד מתמטיקה עם בדיחות. אוקי, זה מעניין. איגן מציע לספר לילדים כמה שיותר בדיחות, כי בדיחות מלמדות גם להבין לוגית את העולם, והן גם דרך נהדרת ללמד מידע חדש שצריך כדי להבין את הבדיחה. אם אתם מוכנים קצת לסבול תנו לילדים להמציא בדיחות משל עצמן ואז תעמידו פנים שזה קורע ומצחיק.

כמה מהאנשים הכי חכמים שאני מכיר הם גם האנשים הכי מצחיקים – או אלו שהכי אוהבים לצחוק. אז זאת לא נראית עצה רעה בכלל. חוץ מזה, המטרה היא שלימודים יהיו כיף, לא סיוט.

4. לימוד מדעים כסיפור. זאת עצה לגיל חטיבת הביניים, למרות שאני מאמץ אותם גם לגילאי תיכון, ואתם יודעים מה, אפילו לגילאי אוניברסיטה, גיל העמידה והגיל השלישי.

טים פריס (שכתב את Tools for Titans) צייץ פעם שאנשים, בסופו של דבר, יותר מהכל, אוהבים סיפור טוב. כדי לקדם את הספרים שלו, לפני שהיה מפורסם, הוא יצר לכל אחד סיפור. כמו "שבוע עבודה בן 4 שעות" או "הנדסת סגנון חיים" (נשמע יותר טוב באנגלית). אני מאד הושפעתי מהפילוסופיה הזאת, ומאז כל הרצאה שאני מעביר, יבש כמה שהנושא יכול להיות, כולל כאלה מתמטיות, אני מנסה לתכנן בתור סיפור עם מידע ולא בתור העברה יבשה של מידע.

איגן אומר שכשאתם מלמדים את משפט פיתגורס, תספרו את הסיפור של פיתגורס. וכשאתם מלמדים את השיטה קרטזית, תספרו איך דקרט המציא אותה. אני חושב שהדגש צריך להיות לא על קורות החיים של האנשים עצמם, אלא יותר על למה הם פיתחו אובססיה לבעיה שהם פתרו? מה היו הקשיים (האדירים) שלהם בדרך? למה לקח בהרבה מקרים שנים עד שהכירו בגדולה שלהם?

נגיד, כשלומדים את הנוסחה לפתרון משוואות ריבועיות (נושא משעמם לכל הדעות), אפשר לספר את הסיפור (הטרגי) של אבל – המתמטיקאי הנורווגי הגאון מכפר עני וקטן. בשש-שבע שנים של עבודה הוא יצר יותר מתמטיקה ממה שהאנושות יצרה במאות שנים. בדרך הוא גם הצליח לפתור את החידה של מהי הנוסחה לפתרון משוואות מסדר חמישי?

5. לימוד של נושאים שנויים במחלוקת. אחת ההרצאות שהעברתי בזמן שלימדתי באוניברסיטה בברלין כללה שעתיים של הוכחה משעממת מוות. אפילו אותי היא לא הצליחה לעניין. אבל לא אני קבעתי את החומר הנלמד, כך שנאלצתי להסביר אותה לסטודנטים.

בלילה לפני ההרצאה לא ממש הבנתי את ההוכחה עד הסוף. קמתי מוקדם בבוקר קודם, עברתי על החלקים שהתקשיתי בהם, עד שפתאום נפלו לי כל החתיכות למקום. במהלך חיי כמות המתמטיקה שעשיתי לפני 8 בבוקר גדולה פי 100 מזאת שעשיתי אחריה.

למרות שהבנתי את התשובה, עלה בי רעיון איך לעשות את ההרצאה יותר מעניינת. בפתח ההצראה אמרתי לסטודנטים שאני לא בטוח בהוכחה שאני עומד להציג. נדמה לי שיש בה טעות – אז בואו שימו לב (לשם שינוי) להרצאה ואולי נמצא את הטעות ביחד.

זאת הייתה אולי הרצאת הקורס הכי טובה שנתתי אי פעם. ללא שום ספק ההרצאה עם הכי הרבה השתתפות. הסטודנטים מתו למצוא את הטעות שלי, אז הם התחילו להטיל ספק כמעט בכל שורה של טיעון. ואז התווכחנו על זה, והמשכנו הלאה.

הרבה מחומר הלימוד בתיכון מלמד את הקונצנזוס שיש בתחום, ולא את השנוי במחלוקת. וחבל. הקונצנזוס מועט ודי יבש ומשעמם, אבל השנוי במחלוקת מרגש. הוא גורר ויכוחים, וויכוחים גוררים בסופו של דבר הבנה. השנוי במחלוקת גורם לאנשים לבחור צד בויכוח כאילו זאת קבוצת כדורגל ולנסות להגן עליו מכל משמר.

6. למעט בשינון בע"פ. אוקי, מסתבר שאיגן דווקא חסיד של שינון בע"פ. כי מה הטעם, לגישתו, ללמוד משהו אם אי אפשר לשלוף אותו כשצריך אותו?

אני מאמין דווקא בשיטה של "אם זה חשוב וחזר מספיק פעמים, אז אזכור את זה". אז פה אני מדגיש דווקא את השיטה שלי: תשתמשו בדברים. תחפשו את מה ששכחתם. תקראו שוב ושוב – אבל אני נגד שינון בע"פ. מה שצריך בסוף ידבק למוח.