ספרי עיון 2018: ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל – ביל ברייסון

[חלק מפרוייקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2018. מקום ראשון]

ב-2004 יצא מספר המדע הפופולרי ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל. המחבר שלו לא היה מדען מפורסם, אלא ביל ברייסון, אדם שעד אותו הרגע התפרסם בעיקר כמחבר ספרי טיולים.

ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל מנסה לסכם, ב-544 עמודים, את כמעט כל מה שהאנושות יודעת בתחומי מדעי הטבע ומדעי החיים. מה אין שם? כימיה, פיזיקה, פלאונטולוגיה, גיאולוגיה, אבולוציה, גיאוגרפיה או אפילו אוקיינוגרפיה.

ברייסון לא סתם מסכם את הידע; הוא מתמקד בסיפורים של מי גילה ואיך. הוא מתמקד באישיות של המדענים, ובתהליכי המחקר שהובילו לפריצות המדעיות. ברייסון הפך את ההיסטוריה המדעית לסיפור מרתק.

ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל הוא ספר טוב אובייקטיבית. נקודה. הוא זכה בשלל פרסים, ונמכר ב-300,000 עותקים בבריטניה בשנת 2005. אבל כדי להסביר למה אני כל כך אוהב אותו, צריך קונטקסט. אז יאללה, קונטקסט.

— קונטקסט —
בתחילת 2018 סבלתי מפציעה קלה בברך ונקע כבד בנשמה. הייתי בוורשה, סגור בדירה קטנטנה, בקושי מסוגל לצאת החוצה בגלל פציעת הברך בשילוב שלג כבד שכיסה את העיר.

קל להיגרר להרגלים רעים במצב הזה; החלטתי לעזוב את העיר.

חלמתי לגלות מלון, עם ג’קוזי וספא, באמצע שום מקום בפולין. מקום שהומה עם תיירות פנים בקיץ, אבל יהיה ריק וזול באמצע השבוע בשיא תקופת השפל של התיירות.

מה שמצאתי זה מלון באמצע עיירה קטנטנה בשם סוחצ’ב. היא נמצאת פחות משעה נסיעה מוורשה ברכבת.

הגעתי לשם בלי לפטופ, רק עם קורא ספרים אלקטרוני וערימת ספרים. על פי ארוחת הבוקר ראיתי שיש במלון, שיכול להכיל כמה מאות אנשים, שלושה מבקרים נוספים. היו יותר אנשי צוות מאורחים.

משני עד חמישי הסתגרתי בסוחצ’ב. חלק מהזמן ישבתי בחדר וקראתי, וחלק מהזמן ישבתי בבית קפה של מאפייה מקומית, וקראתי. וקראתי וקראתי וקראתי.

את ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל התחלתי באמצע היום השני לשהות. סיימתי אותו בלילה יום אחרי זה. מהרגע שהתחלתי את הספר, לא הצלחתי להתיק את מבטי מהדפים. באיזשהו שלב אפילו הלכתי לבית הקפה, שלג יורד מסביבי, ואני מחזיק את הקורא האלקטרוני ביד ומנסה לצלוח עוד עמוד.

היו שתי תוצאות לביקור הזה. האחת היא שהנשמה התרפאה, ויחד איתה כמובן התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב פיזית. חודש אחרי זה כבר עשיתי טיול אופניים קטן בגרמניה.

השנייה היא שהתאהבתי עד מעל הראש בהיסטוריה הקצרה של כמעט הכל. הוא השפיעה עלי קשות, וזאת השפעה שהאפקטים שלה נראים בהרבה מבחירות החיים שעשיתי מאז.
— סוף קונטקסט —

— תמונה —

— סוף תמונה –

ידעתם שרק ב-2012 צילמנו לראשונה דיונון ענק בוגר חי? ידעתם שכל שנה אנחנו מגלים בערך 2000 מינים חדשים שחיים בים? ושע”פ הערכות יש אולי 30 מליון מיני חיות בים, את רובם טרם גילינו? או שרוב הסיכויים שאם תנתחו דגימת עפר מהחצר ליד ביתיכם, תגלו שם מיני בקטריה חדשים?

חוסר הידיעה שלנו לא מוגבל רק למדעי החיים. על אלמנט אסטטין, אלמנט מספר 85, אנחנו לא יודעים כמעט כלום. מעולם לא הייתה בידינו דגימה טהורה שלו. הכי עמוק שהצלחנו לקדוח אי פעם זה כולה 12 קילומטר, אין לנו שמץ של מושג מה קורה בתוך קרום כדור הארץ. מי שהוכיח שבני אדם יכולים לצלול לעומקים גדולים בלי להיפגע הם לא ניסויים מדעיים, אלא Free divers שעשו את זה כספורט למרות שהמדע אז שוכנע שזה בלתי אפשרי.

אני חייב לאמר: לא בטוח עד כמה כל האימרות הללו נכונות. ליקטתי אותן מההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל. אבל הוא גם ספר לא מעודכן מ-2003, וגם לא ספר מדעי פרופר. מה שכן העובדות הללו נותנות הרגשת overwhelming של כמה דברים בסיסיים אנחנו לא יודעים.

אז למה הספר כל כך השפיע עלי? בואו ננתח את הסיבות.

ראשית, כי ברייסון מתמקד במידה שווה במה שאנחנו יודעים ובמה שאנחנו *לא יודעים*. זה נשמע טבעי, אבל זה לא. מדענים נוטים לדבר על מה אנחנו יודעים. את הבורות לא מזכירים המון במאמרים. ברייסון, לא מדען, קלט איך להתייחס נכון למדע.

זאת גישה בריאה. לא רק בגלל שזה מראה לאיפה כדאי להתקדם מדעית, אלא גם כי זה מצית את הדמיון. אם אין דברים גדולים לגלות, מה הטעם בלהיות מדען?

שנית, כי הספר מדבר לליבם של Contrarians. אנשים “לעומתיים”, שתמיד יקחו את הדעה ההפוכה למה שכולם חושבים, כי ככה האופי שלהם.

ככה גם היה האופי של כמעט כל מי שעשה מהפכות מדעיות. אינשטיין, ניוטון, פרימן דייסון, דארווין. יש הרבה אנשים “לעומתיים”, בעיקר בישראל נדמה לי. לפעמים הם מרגישים לא נוח עם זה, כי הסביבה לוחצת. הספר נותן להם לגיטימציה.

אבל כבר ראינו בבלוג הרבה ספרים על אנשים “לעומתיים” שהגיעו להצלחות ענק. אינשטיין השנה [ביקורת], פיינמן [ביקורת] וטאלב [ביקורת א’, ביקורת ב’] שנה שעברה. אבל אלו דוגמאות נוראיות. רוב האנשים ה”לעומתיים” לא יהיו מפורסמים כמו פיינמן. רובם לא יעשו מהפכות מדעיות כמו אינשטיין או דרווין.

זה לא משנה. ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל אוהב את כולם במידה שווה. אחד הקטעים הכי יפים בספר הוא כשברייסון מסתובב במוזיאון הטבע הבריטי. הוא מאתר כל מיני מדענים מבוגרים, שמקדישים את חייהם ללימוד מדוקדק של תת תחום קטן של האמבה (או משהו כזה). משהו שאין בו עניין לציבור, או כמעט לאף אחד בעולם.

“מי ימשיך את המחקר שלהם כשהם ימותו?” שואל ברייסון את אחד העובדים במקום. הלה מושך בכתפיו, “אף אחד”.

אפשר לבוז לחבר’ה האלה, כי הם מבזבזים את חייהם. אבל ברייסון מרעיף עליהם אהבה. גם כי יש משהו אנושי ויפה בעקשנות האובססיבית להקדיש תקופת חיים שלמה לתחום איזוטרי. וגם – כמו שהוא מדגים בספר – כי התפתחות המדע האנושי תלויה  באנשים כאלה. בלי החבר’ה ההזויים האלה, לא היינו מוצאים את הדינוזאורים.

כשאני אומר שהספר השפיע עלי קשות, אני לא מתכוון לסיפורי ההצלחה שלו. אני מדבר על הסיפורים ה”רגילים”.

בתקופה בה קראתי את הספר, הייתי עסוק במחקר (בתשלום) על אמינות הערכת הזמנים של מידע דיגיטלי. מה שהספר גרם לי לעשות, זה להשקיע כמו מטורפת של זמן בלהבין איך תיארוך כרונולוגי עובד במדע. ראיתי דמיון בין שיטות התיארוך הכרונולוגי במדע, לבין מה שעושים במדעי המחשב. משם התחלתי לעבוד על מאמר שיוצר מערכת מתמטית אחידה לתיארוך כרונולוגי גם של מידע וגם חפצים פיזיים.

אני לא צוחק איתכם אגב, הכל אמת. יש לי טיוטות להוכיח את זה. בסוף לא סיימתי את המחקר – הוא עומד מחכה שאחזור אליו. הוא לא מבריק במיוחד, הוא בעיקר מוזר. אבל את הקרדיט שהתחלתי אותו – ופרוייקטים אחרים ברוח דומה מאז – יש לתת לספר.

אז מה עושה את ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל ספר כל כך אדיר? התשובה קצרה ופשוטה. הוא כתוב היטב. הוא משעשע, מעניין ונותן השראה.

אל תקראו אותו כדי ללמוד מדע, הוא לא מדוייק מספיק. אל תקראו אותו גם בתור ספר היסטוריה, הוא לא ממוקד מספיק.

תקראו אותו אם אתם רוצים ספר קולח על המהפיכה המדעית. ספר שייגרום לכם להבין שעוד יש המון לגלות בעולם. והאמת היא? הכי כדאי שתקראו אותו אם אתם רוצים השראה לקום מחר בבוקר, ולהתחיל לעסוק בניסויים מדעיים מוזרים.

[ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל – ביל ברייסון, 544 עמודים באנגלית, 688 עמודים בעברית, 2003 באנגלית, 2017 בעברית]

5 תגובות

  1. ROSS הגיב:

    אחת הסצנות האהובות עלי אי פעם היא הסצנה ברטטוי שמבקר האוכל טועם את המנה וזה זורק אותו לתוך זיכרון ילדות כואב אבל גם מנחם. היא מצליחה במספר שניות להעביר הרבה רגש, מה שגורם לצופה להבין גם מה כח של אוכל, זכרון וקולנוע. לי היא גרמה לרצות לחקות את התחושה שלו אצלי.
    הביקורת הספציפית הזו, גורמת לי לרצות לחוות את הספר באותה צורה. בנגוד לאחרי רטטוי, שהתחלתי קצת לבשל יותר. אני לא חושב שאעשה מחקרים בחיי, בחרתי ללכת לדף אחר. אבל ברקע המדעי המוגבל (קצת מחשבים וקצת ים) שלי, הצלחת לגרום לי לרצות לגשת לספר ולראות איפה הוא פוגש אותי.
    זהו, לא ממש תגובה, סתם מחשבות.

  1. 20 בדצמבר 2019

    […] קרה שנה שעברה עם ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל, או לפני כמה שנים עם שחקן מספר אחת (דחיתי בגללו ביום […]

  2. 20 בדצמבר 2019

    […] בביקורת על ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל (זוכה פרס ניימן לספרי עיון, 2018), הדגשתי את כמות הדברים […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe without commenting