[ממשיכים לעבור על חדשות גיקים. זה שוב מוציא פוסט צנוע מהמקלדת]
[אני חש צורך להבהיר שהפוסט הנ"ל שטחי לחלוטין. הוא עלה בעיקר כי לא יכולתי להתעלם מהנושא בבלוג, אך גם לא יכולתי לפנות זמן ולכתוב עליו "יותר במקצועיות"]

אלו ימים מרתקים למתמטיקה. מלבד מדליית פילדס (ראו סוף הפוסט), הוכרזה החודש הוכחה לבעית המילניום, 'האם P שווה ל – NP'. בעיה ששואלת (בגדול וממש ממש לא בדיוק) האם יש בעיות שאי אפשר לפתור, ריאלית, עם שיטות המחשב שיש לנו כיום? זו אחת הבעיות המפורסמות במתמטיקה, וכנראה הבעיה החשובה ביותר במדעי המחשב. וכמו שנרמז בפיסקה הראשונה, ב – 6 לחודש אוגוסט הכריז וינאי דאולאליקר (Vinay Deolalikar), בחור ממעבדות HP שמוגדר כ'חוקר רציני', שהוא פתר את הבעיה.

[מתמטיקה הורגת עצים?! אנשים הורגים עצים!]

הכרזה זו לוותה בתשומת הלב יוצאת הדופן, אולי כמעט חסרת התקדים, שקיבלה ההוכחה בקהילה המתמטית ובתקשורת ההמונים. מה שרק מדגיש את "סקסיות" הבעיה. עושה רושם שמחצית מהמתמטיקאיים הידועים בעולם, אנשים עם לו"ז לא ריק בכלל, זרקו עיסוקיהם וישבו לקרוא את הטיוטה עבת הכרס (100 עמודים). בימים כתיקונם טיוטה בהיקף כזה עוברת שבעה מדורי גהנום וכמה שנות המתנה לפני שנכונותה מאומתת (או לא). כאן לקח לחבר'ה בערך שבוע. שזה מדהים. (על הסוציולוגיה של המקרה אפשר לקרוא קצת פה)

הפעילות בבלוגים שקקה חיים. ובמתמטיקה המודרנית עיקר הפעילות מתבצעת באינטרנט – בפוסטים, בפלטפורמות העבודה השונות (נושא שראוי לפוסט בפני עצמו) – וכמובן: בתגובות. לדעתי, יש כבר אנשים שעובדים על הבעיה מבלי לקרוא את הטיוטה עצמה, אלא ע"פ הידע בפוסטים\תגובות בלבד. בחזית המגיבים עומד, כמעט כמו תמיד בשנים האחרונות, טרנס טאו. שעושה רושם שלח על עצמו את המשימה להתמחות בכל תת-תחום מתמטי. בינתיים המגיבים מצאו שתיים (וחצי) בעיות מהותיות עם ההוכחה. דאולאליקר הגיב לחלקן, בעיקר ע"י כך שאמר שהוא כותב גירסא מלאה, טכנית, שתפורסם בעתיד הקרוב. את המגיבים זה לא סיפק, והם נראים עדיין סקפטים למדי (מה שלא אומר הרבה, היות וכל הכרזה על פתרון בעיה כזאת מחויבת מעצם הגדרת הבעיה להיות מלווה בסקפטיות). מה שבינתיים העביר את הדיון לשאלות מהותיות יותר, כמו 'האם האסטרטגיה הכללית של ההוכחה יכולה להיות יעילה?'

רשימת הדיונים העיקריים נמצאת, למי שיש כמה ימים פנויים בידיו והרבה סקרנות בראשו, פה.

מדליית פילדס
התרגשתי, כמו כולם, לשמוע שאילון לינדנשטראוס זכה במדליית פילדס לשנת 2010. מה שהופך אותו, וקצת קשה להאמין לזה, לישראלי הראשון שמחזיק בפרס יוקרתי זה. עבודתו של אילון שוברת תחומים ומחסומים, וכך נוח לכולם להכריז ש'הוא עובד בתחום ההתמחות שלנו!', ובצורה חסרת-מודעות להפליא אכריז גם אני ש'אילון הוא אחד משלנו!' – אנשי המערכות הדינמיות.

חשבתי לכתוב פוסט קצר בעברית שמסביר דוגמא, ברורה יחסית, שקשורה לעבודתו של אילון. אבל זו הרבה עבודה יחסית, והעצלנות פה גוברת על התמורה. כך שבמקום זאת, אשלח אתכם לשני מאמרים נהדרים, באנגלית, שמסבירים פחות או יותר מדוע הבחור זכה לכבוד. הראשון מהאתר הרשמי של הקונגרס המתמטיקה בהודו (פה. pdf). השני הוא של טרנס טאו הבלתי נלאה.

טארטו, העיר השניה בגודלה באסטוניה (על כל מאה אלף התושבים שלה) היא מקום מקסים. עיר סטודנטיאלית מלאת בתי קפה ותרבות. על מרכז העיר משקיף גן נאה, שהוא המקום הציבורי היחיד במחוז בו מותר לצרוך אלכוהול בחוץ. אם מטפסים בו למעלה מגיעים לגבעה מלאת היסטוריה ופסלים המספרים את מיטב ההיסטוריה של העיר. אבל למרות הפסלים הנאים, הפריט החביב עלי במקום היה דווקא צריח הנשיקות. מקום די מעופש, יש להודות, אליו עולים זוגות צעירים רוסים לאחר החתונה. במיטב המסורת (הרוסית, לא האסטונית), הם נועלים על גדר המקום מנעול אישי. האגדה מספרת שכל עוד המנעול ישאר נעול, חיי הנישואים לא יישברו. אגב, זה לא תמיד עובר את מבחן המציאות.

קטע אסטוני נוסף הוא האחוות. כמעט כל סטודנט אסטוני חבר באחווה כלשהי – כשהחברות הזו נמשכת לאורך כל החיים עם פעילות ערה של החברים! אחווה באסטוניה היא משהו שעוקב אחריך הלאה, ואנשים יודעים, לדוגמא, אם ובאיזה אחווה היו נשיאי העבר שלהם. לכן לא תופתעו שלפסל המקסים בכיכר העיר, הסטודנטים המתנשקים, דיגמנו שני חברי אחוות. מקומיים גם יספרו לכם איזה אחוות ומה מיוחד בהן. אבל יש גבול כמה אפשר לענות את קוראי הבלוג.

אם בא לי להקניט אותם, אני מאשים את האסטונים בכך שהשפה שלהם דומה ליפנית. ובאמת, 'תודה' זה 'איי-תה' באסטונית, לילה טוב אומרים 'ה-את אות', ולקינוח הפופולרי ביותר קוראים קוהוקה (kohuke).

[מדף הקוהוקה בסופר]

קוהוקה, או בשמו האנגלי Curd Snack, הוא גבינה למריחה חצי-קפואה מצופה בשוקולד. כמה פשוט ככה טעים. האסטונים משוגעים עליו לגמרי, ווריאציות שונות שלו תופסות שטח מכובד במקררי הסופרים. יש עם ביסקוויטים, ועם קרמל, ועם ריבה או צימוקים או פירות או טוויסטים אחרים. אם עוצמים את העיניים ומדמיינים טוב-טוב-טוב, אפשר לחשוב שהקוהוקה מזכיר קצת את היוגורט הקפוא שמציף ארצנו בשנים האחרונות. אבל הוא לא באמת. אנשים אוכלים לפעמים שניים כאלה כארוחה, ולכל אחד יש את הקוהוקה האהוב עליו עכשיו, ואת זה שהיה החביב שלו פעם. ניסיתי לטעום את כולם. נראה לי שהצלחתי.

המאכל פופולרי בכל הארצות הבלטיות. המקור לכך לא ברור, אבל אחד-שמבין נתן לי את ההימור הבא. "הארצות הבלטיות מושלמות לגידול בקר. כל מיני סיבות של מזג אוויר ושטחי מרעה נרחבים. בזמן הקומוניסטי הם ייצרו כמויות אדירות של חלב. והיות שיש גבול אפילו לכמות החלב שהחתול הצמא ביותר יכול לשתות – היה צריך לעשות איתו משהו אחר. קוהוקה הוא אחד הפתרונות שתפס". אמת או בדיה? קשה לדעת. הדבר היחיד שחשוב הוא שייבאו אותו לארץ, ויפה שעה אחת קודם!

הדרך לדרום אסטוניה מלאה בצ'יזבטים. סיפורים על אנשים שעולים כל בוקר על הטנדר, חוצים את הגבול לרוסיה, וחוזרים עם ג'ריקנים בהם דלק רוסי זול עולה על גדותיו, וערימות של סיגריות מונחות על המושב האחורי. הויזה שלהם בפירוש מציינת שמותר לחצות את הגבול מקסימום פעם ביום. מה שאומר שהשלטונות, משני הצדדים, עוצמים עין מול עקיפה קטנה זו של החוק. לא קל למצוא את אותם המבריחים, כי צריך להכיר מישהו שמכיר. אבל זו אסטוניה, מדינה בת מליון תושבים. מקום בו ה – six-grade הצטמצם לשלושה.

[קאיה מדגמנת את אסטוניה ממרומי הר הביצה הגדולה]

טרין גרה ברוג (Rouge). בית משפחתה מונח 200 מטר משפת האגם העמוק ביותר באסטוניה. היא בת 25 היום, וחוגגת יומולדת במסיבה אסטונית מסורתית. האורחים הונחו להגיע בתחפושות המקוריות (מאות יורו לאחת.שאלתי), המזון כולל אך ורק את "מיטב"* המטבח המקומי, כשבתפקיד הצלחות יש חתיכות עץ צרות. אותנטיות. את המוזיקה סיפק אוסף התקליטים הנרחב של אבי הכלה, וכשהמסיבה נכנסה לטורים גבוהים, עלתה להקת החתונות שלו להופיע.

כיאה למדינה השוכנת בין מזרח לצפון אירופה, האסטונים שותים כמו דגים. איש איש מגיע לאירוע מלווה במשקה הפרטי שלו, כשהמארחים מספקים שוט יומולדת חגיגי של וודקה ביתית (רעל טהור. אל תנסו). כשמנת הריקודים העלימה את האלכוהול, הם עברו לשירה בציבור משירונים. אז גיליתי תופעה מוזרה: אני מכיר חלק גדול מהלחנים! אלו הם שירי עם ישראליים! לא ברור מי גנב ממי – האסטונים מאיתנו או אנו מהם, כשהאמת מן הסתם מסתתרת באמצע בו כולנו שאלנו מנגינות מהרוסים.

[מזיגת וודקה ביתית]

את הלילה העברנו בשדה ליד הבית באוהל, כשלידנו כמה בתי-אינדיאנים נוספים. חלק אחר מהאורחים לן בבית, ולאמיצים הוצעה טרמפלינה בחצר שסורבה בנימוס. בבוקר קפצו כולם לטבילה מעוררת באגם המדובר, ואחרי זה עברו למנהג אסטוני נוסף; ארוחת בוקר המורכבת משאריות ארוחת הערב של ליל אמש. יש מנהגים שלא כדאי לאמץ.

[אוכל על פיסות עץ. ממש כמו פעם..]

מחודשי כוחות יצאנו, אני וקאיה, לטיפוס מאומץ על Suur Munamägi.או בעברית, ואני רציני לגמרי: הר הביצה הגדולה. הטיפוס האימתני ביותר באסטוניה, שמפיל חת ומורא גם בלב המטפסים המנוסים ביותר. רבע שעה לאחר תחילת הטיפוס — הגענו לפיסגה. כי באסטוניה, מדינה שטוחה כמו מסך LCD, ההר הרם ביותר הוא בגובה גבעת רמב"ם בגבעתיים. הנוף בפיסגה לא משגע, אבל הבחורות שמדגמנות אותו כן (ר' תמונה ראשונה). בדרך למטה מכרו כל מיני חפצים מקומיים בעבודת יד. קניתי כובע מהמם מחציר (באמת). הוא מסריח מוות, אבל בולט במיוחדותו. אין לי ספק שמדובר בפריט חלוץ של המודה בשנה הבאה.

—————-
* המרכאות הכפולות מציינות שאם זהו המיטב, אז אוי לנו לדעת מה הדברים הגרועים. זו ארץ בה רגל קרושה נחשבת מעדן אלוהי.