גיקדום 07.02.2010

7 בפברואר, 2010

ברוכים הבאים לגיקדום הראשון לשנת 2010! וגם הראשון אחרי מי-יודע-כמה חודשים. אני בטח לא רוצה לספור. מה זה גיקדום? חדשות לגיקים כמובן. לא תמיד מעודכנות, לא תמיד מעניינות – אבל תמיד גיקיות בצורה זו או אחרת. מי שרוצה לראות את עבודת העבר של עבדכם הנאמן בתחום, מוזמן לשוטט בקטגוריית גיקדום. שנתחיל להריץ?

1. כל כך גאוני שלא ברור איך לא חשבו על זה קודם. פינטס (כך קוראים לקומיקס של סנופי) מבוטנים. אין צורך להסביר, בשביל זה יש תמונה שגם תפתח פוסט זה.

2. אנשים שמערבבים תחומים ודיסצפלינות תמיד קסמו לי. לא צריך ללמוד ארבע שנים פסיכולוגיה כדי להבין למה – כי ברור שבמעקי תוכי אני חולם להיות אחד כזה ביום מן הימים. בינתיים, אסתפק בלקרוא ולשמוע על שניים כאלה. על הראשון, ארנסט הקל (Ernst Heackel) דווח ב – Boingboing. הוא היה מחלוצי הדרווניזם – וגם אמן לא קטן בפני עצמו. בצורה טבעית התחומים הושפעו אחד מהשני, וכאמן הוא יצר סדרת ציורים על ייצור בשם Radiolarian: ייצור חד-תאי שמפגין תבניות וציורים ששמים את פיקסו בכיס הקטן (אוקי, אולי קצת הגזמתי פה). מי שמתעניין יותר יכול למצוא את הספר המקורי שלו, כתבה עליו – וגם תוכנית דוקיומנטרית לצפיה, פה.

טוד מאכובר (Tod Machover – איך הוגים את שם המשפחה הזה לכל הרוחות?) – מוזיקאי, ממציא ותוכניתן – הוא איש שמערבב דיסציפלינות באופן חופשי. בעיקר מחשבים ומוזיקה שכבר שנים הולכים ונשזרים אחד בשני. בכתבה הבאה הוא פותח למשך שעה את חייו, ראשו ודעותיו לעיני הציבור. מהעתיד של האופרה דרך גיטר הירו ועד השפעת המוזיקה על הנשמה (ועל מצב הרוח). כל מה שרציתם לדעת על הפילוסופיה של המוזיקה ולא העזתם לשאול.

3. במדען התפרסמה כתבה שקולה ומרתקת, שנלקחה במקור מגלילאו, המדברת על המדע כדת החדשה. מעבר למידע שיש שם, אני גם מעריך את הטון השקול, כפי שניבט מהפיסקה הבא:

לא כל תיאוריה מדעית היא נכונה, שהרי תיאוריות מדעיות מתחלפות לבקרים; כמו כן אין שום מניעה עקרונית שעמדה בלתי-מדעית (כמו אמונה דתית, למשל), תהא דווקא זו שתתאר את המציאות האמיתית. המדע חותר לאמת, ועושה זאת בכלים מדעיים, אך התשובה על השאלה עד כמה תיאוריות מדעיות קולעות לאמת אינה פשוטה.

זהו. חסר פואנטה נוספת.

4.
קומיקס הרשת Goats הוא אחד הדברים ההזויים, סוריאליסטיים, מוזרים ומצחיקים – למי שאוהב את ההומור הזה כמובן – ביקום. עכשיו יצא להם ספר שני, שטרם קראתי אבל אין סיכוי שאני מחמיץ. מי שרוצה לראות מה זה יכול לבדוק את הסטריפ הראשון שלהם שקראתי אי פעם (שגם גרם לי להתאהב בקומיקס). כל השאר צריכים לזכור, שמשאלות אי אפשר לעצור.

5.
Pirate Bay, החבר'ה שמייצגים את מורדי הממסד ברשת – ממשיכים במלחמתם באח הגדול! והפעם: שירות חדש שמאפשר לכל דיכפין להשתמש ב – VPN. ו – VPN למי שלא יודע, זו דרך מאובטחת לעשות דברים ברשת בלי שאנשים לא רצויים יגלו מה אתה עושה. מיועד לכל הפאראנואידים למיניהם שבטוחים שדקה לאחר שיורידו את החדר של טרנטינו, ידפוק על דלתם שוטר במדים ואזיקים בידו.

6. מת'יו אלבניז בורא עולמות. ג'יימס קמרון סטייל אבל לא באמת: הוא יוצא דגמים מדוייקים וקפדניים, מלאי פרטים, של סצינות ופיסות עולמות שונים. קשה לתאר כמה זה יפה בלי לשלוח את הקוראים לאתר של מת'יו עצמו. מי שממש עצלן, יקבל דגימה פה:


[אוקי, הוא כנראה גם צלם מאד מוכשר]

7. מישהו שמבין בסרטים יכול להעיף מבט ברשימת הסרטים המסקרנים של הברלינלה (פסטיבל הסרטים של ברלין) ולאמר לי לאיפה כדאי לי ללכת? כבר עכשיו די ברור שאם יתאפשר אגיע ל – The Illusionist המאויר. הסרט החדש מבית היוצר של שלישיית בלוויל – יצירת אנימציה לא מסחרית מקסימה לגמרי. הסרט החדש, שמתרחש באדינבורו, שובר כל מיני שיאים סקוטיים עוד טרם יציאתו. לדוגמא: הוא כבר עכשיו הסרט היקר בתולדות סקוטלנד עם תקציב של 16 מליון דולר. ככה שישראל היא לא המדינה היחידה שלא מפיקים בה יצירות קולנועיות יקרות וגרנדוזיות. עוד על הסרט אפשר לקרוא פה. עוד המלצות לאיזה סרטים כדאי לי ללכת לפסטיבל אפשר להשאיר בהודעות או המייל. ותמהרו – עוד מעט מתחילה המכירה, והכרטיסים בדר"כ נחטפים כמו מזחלות אחרי השלג.

8. טרם החלטתי אם אמזון הם ממלכת הרשע או לא. מצד אחד – שירות הספרים שלהם אלוהי – ואיך אפשר לשנוא מישהו שמביא לך ספרים-עד-הבית? אבל מצד שני, יש להם אלף פטנטים מעצבנים שהורגים תחרות, ומדיניות הקינדר שלהם היא שערורייתית לעיתים קרובות (נגיד: מחיקת ספרים מרחוק). שבוע שעבר התפוצץ לו סיפור קטן בין אמאזון לבין חברת הוצאה גדולה למדי בשם מקמילן (Macmillan). האחרונים דרשו שאמאזון יעלו את מחיר הספרים האלקטרוניים שלהם מ – 10 דולר ל – 15. אמאזון התעקשו, ובשלב מסוים אפילו ירדו כותרי מקמילן מחנות אמאזון (בצורה אלקטרונית ופיזית) לכמה ימים. לא צריך לציין שזה סיפור שברור שמקמילן יוצאת ממנו ממש רע: שיווק אלקטרוני של הספרים חוסך להם המון (מלא! טונה!) כסף – ואין שום סיבה בעולם שספר אלקטרוני יתומחר כספר פיזי. התירוץ שלהם? פחד שספרים אלקטרוניים יהרגו את הספר הכתוב – וכך הם מנסים להגן עליו ועל המסורת. כמובן שלכאורה אפשר לטעון שאמאזון נראית כאן כסוג של רובין הוד שמגן על הצרכן – אבל כשנזכרים בתנאי השימוש הדרקוניים שהספרים האלקטרוניים של אמאזון מגיעים איתם – נזכרים שזו לא החברה הכי טובה בעולם (הנה אחד מעצבן במיוחד: אי אפשר להעביר את הספרים לקוראי ספרים אחרים מלבד 'קינדל' של אמאזון).

בסופו של דבר, אחרי שלל הכחשות, אישורים ושלל דברים שמלווים אירועים מסוג זה, נשברו אמאזון והודיעו שלאור חשיבות כותרי מקמילן, עדיף להם לספק את הספרים במחירם היקר מאשר לא לספקם בכלל. לא קל להיות צרכן בעולם הזה. [והנה כל הסיפור כתוב נהדר מאת צ'רלס סטרוט]

9. מעניין אם מישהו זוכר שפעם, מזמן, בעבר העתיק והרחוק, נהגתי לסכם כל חודש את משחקי האינדי שיצאו ולהמליץ\להשמיץ כמה מהם? אז באותה הרוח, נספר על פסטיבל משחקי האינדי (יענו, משחקים עצמאיים ולא של חברות גדולות) שמתרחש ב – ;9 עד ה – 13 למרץ בסן פרנסיסקו. אז לא – אני כבר לא עובר על המשחקים אישית כמו פעם (אפילו 'חלונות' לעשות זאת אין לי כבר), אבל אני כן עובר על המדריכים של בוינגבוינג לפסטיבל. במדריך הכללי תמצאו את רשימת משתתפי הפסטיבל השנה, כולל סרטונים, ביקורות – וכמובן: לינקים למשחק במידת האפשר. במדריך תצוגת הראווה של הסטודנטים – תמצאו אותו הדבר רק למשחקי הסטודנטים שהוגשו לפסטיבל. ואל תזלזלו בהם: Portal, המשחק הסופר-מצליח, נולד ממשחק סטודנטים שהוגש לפסטיבל ב – 2006.


[Owlboy - אחד המשתתפים - הוא משחק ה - 16 ביט היפה ביותר שראיתי לאחרונה. כלומר - שראיתי סרטונים שלו - כי המשחק עצמו טרם פורסם. בכל מקרה, זה נראה מקסים. ראו סרטון בלינק לבוינגבוינג שבפיסקה למעלה]

אם כבר בוינגבוינג ומשחקים: אל תפסידו את עמוד המשחקים שצריך להשיג שלהם. הוא מכיל את כל הדברים שאתם חייבים להשיג שיצאו השנה. בלי אפליית ז'אנר או קונסולה.

10. או בייבי! החיבה עתיקת השנים שלי ללגו – שמתישהו תתממש בדמות טיול ללגו לנד (ניסיתי לארגן אחד בעת שהותי בקופנהגן. אבל הסתבר שאם לא דואגים לעניין מראש, יוצא שהטיול יקר בצורה מגוחכת) – סופקה השבוע בידי פרסומות וינטג' גרמניות משנות השמונים ללגו. יש שם תמונות מחממות לב, וטקסטים ברוח האייטיז כמו: "כולם מחליפים רכבת במחלף הלגו!".

11. תוכנת Sketch2Photo נוצרה לאמנים חסרי כשרון טוטאלי כמוני. היא מן דבר כזה שנותן לך לכתוב על נייר מה אתה רוצה (נגיד: נחש בתוך כבשה בשדה תעופה). התוכנה לוקחת את הנייר, מחפשת באינטרנט תמונות מתאימות (של נחש ושל כבשה ושל שדה תעופה), גוזרת, עורכת, ממזגת – ויוצרת משהו חדש לגמרי. זה לא קיים באמת עדיין – אבל יש כבר מאמר מדעי על זה ויש גם כמה סרטוני הדגמה. איפה? פה.

12. טה וואי (Te Wei) הוא מהאנשים האלה שבורים כמוני לא שומעים עליהם עד יום מותם (השבוע). הוא מאבות האנימציה הסינית, ואחד הדמויות המשפיעות בתולדותיה – פרט מדהים למדי כשמתחשבים בעובדה שהוא ביים רק ארבעה סרטים במהלך חייו! שניים מהם, כולל הסברים, פרשנות ושאר ירקות ניתנים לצפייה בפוסט ההספד הנהדר הזה. זה נראה קצת כאילו שהדמויות שמצוירות על המניפות הסיניות המסורתיות התעוררו לחיים ומככבים בהצגה. מאד לא שגרתי. מאד לא דיסני או פיקסר.

13. הנה אבדו לי כמה שבועות מהחיים: לוקוס מפרסמים את רשימת הקריאה המומלצת ל – 2009 במד"ב ופנטזיה.

14. Wander Over Yonder הוא קונספט לסידרת אנימציה חדשה שמפתח היוצר של הפאוורפאף גירל. הוא עוד לא-ממש-שם, כך שבינתיים אפשר למצוא רק ספר סקיצות של הרעיון – ומה שיותר חשוב: טי שירטס. "אני כל כך אינדי שאני הולך עם חולצות של סדרות אנימציה של נוצרו עדיין!" מוהאהאהאהא!.


בשולי הגיקיות:
15.
שאלת האח הגדול השבועית: האם יש לנו פרטיות על חום גופנו? (כלומר, האם מותר לבדוק לנו את חום הגוף מרחוק ללא רשותנו?).
16. בקליפורניה שוקלים להעביר חוק שמטיל אחראיות על מי שלא עשה את המעשה הנכון למניעת פשע (יענו, ראה אדם נשדד ולא רץ להצילו). מישהו אמר סיינפלד? פרק הסיום? המציאות משתווה סוף סוף לדמיון?
17. סלאשדוט מדברים על הנושא החביב עלי בשנתיים וחצי האחרונות: לימוד שפות. וספציפית: לימוד שפות בלי לצאת מהבית. כלומר – דרך הרשת. יש שם טיפים שווים. באמת.
18. אם לא הספיק לנו שב – 2006 טיים מגזין בחר בנו כ'איש השנה' (כאות תודה על פיתוח ויקיפדיה) – הרי שעכשיו האינטרנט מועמדת לפרס נובל לשלום. נו…. באמת.

אוסקר סרטי האנימציה הקצרים

3 בפברואר, 2010

קרטון ברו העלו אמש (אך הייתי עצלן ועברתי על הרסס רק הבוקר) קישורים לצפייה ישירה – ונדמה לי שאפילו חוקית – לארבע מתוך חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר סרטי האנימציה הקצרים (הוכרזו עתה! חם מהתנור!). כשירות לציבור אני מעתיק אותם לפה, ואפילו זורק עליהם שני שקל. אגב – כן, אני יודע שהפוסט הזה הרבה יותר מתאים להיות אייטם בפוסט גיקדום שיעלה פה בקרוב (כן! גיקדום חוזר בצורה חד פעמית!), אבל יש דברים שלא נשארים רלוונטיים אם לא מדווחים עליהם מהר.


[זה הזמן להמליץ על הבלוג Character Design, בלוג שמוקדש כמובן לעיצוב דמויות בסרטי אנימציה. קריאה מקסימה - לא למומחים בלבד. יש שם אפילו פוסט על הסרט הראשון ברשימה - French Roast]

לינקים:
French Roast
Granny O'Grimm's Sleeping Beauty
The Lady and the Reaper
A Matter of Loaf and Death

שימו לב שהסרט האחרון הוא באורך חצי שעה (גם כן קצר. מי אמר שזמן הוא מושג ייחסי) והוא של… וואלס וגרומיט! כן  -ויאיי – ו – וויפי קאי יאיי! הסרט היחיד שנפקד הוא Logorama, שמתוך חוסר כבוד לכך שאי אפשר לצפות בו ברשת לא קראתי עליו כלום. מארבעת הסרטים האהוב עלי הוא כמובן הסרט של וואלס וגרומיט. אבל אם לא נהיה משוחדים לרגע, אז נהיה מוכרחים לציין שהסרט הראשון, סרט פרנקופולי חזק ומאד פיקסרי (של השנים הראשונות) ברוחו, הוא סרט מצוין ביותר.

מה עוד? ראשית, קשה להאמין ש'מעונן חלקית' של פיקסר, הסרט שהוקרן לפני 'למעלה' לא הגיע לתחרות. אני אישית חיבבתי אותו – אם כי הוא באנאלי משהו. שנית – נחמד יהיה להכניס פה את זה שהפרס לסרטי האנימציה הקצרים הוא אחד החביבים עלי באוסקר. בעיקר כי אני מרגיש שזו אמנות שקצת פאסה מהעולם – חוץ מאצל סטודנטים מוכשרים – או תופעות יוצאות דופן כמו וואלס וגרומיט או פיקסר. אבל תור הזהב שלה, שברא כל מיני יצורים מופלאים כמו מיקי או באגס (מתי הם יהיו רשות הציבור? מתי?!) עבר מזמן-מזמן – הרבה לפני שנולדתי – ועם זאת היצירות מתור הזהב הזה היו הבסיס לילדותי. אח, ימים טובים.

אסטוניה שלי

3 בפברואר, 2010

אני קורא בימים אלו את הספר אסטוניה שלי של ג'סטין פטרון, שנתן לפוסט את שם הכותרת. זהו חלק מסידרת ספרים בשם xxx שלי, כאשר כאן ה – 'xxx' לא מדבר על אירוטיקה , אלא דווקא מסמל שם של ארץ או עיר גדולה בעולם (נגיד אוסטרליה – או פאריס). זוהי סידרת ספרים אסטונית, שאם הבנתי נכון – אז או שהפופולריות שלה באסטוניה דומה לזו של הארי פוטר בשאר העולם – או שסתם כל חמשת האסטונים* שחיים בברלין מעבירים את ספרי הסידרה בלי הפסקה אחד לשני. אניווי, נדמה שזו מספיק תופעה באסטוניה כדי להקדיש לה פוסט. וחמש פסקאות.

אז מה זה בעצם? ספרי אסטוניה שלי נכתבים כולם – חוץ מאחד (שתכף נדבר עליו) בידי אסטונים. אסטונים שחיים בארצות אחרות ומתבקשים ליצור ספר מחווית המעבר, הקליטה וההסתגלות למקום החדש. כשהייתי קטן רצו לנו בבית כל מיני ספרים כמו 'בוב מניו יורק' או דברים דומים – שדיווחו על חייהם של ילדים דמיוניים בארצות רחוקות. ולסידרה הזאת יש רעיון דומה, רק ש'בוב' מוחלף במהגר – והשפה מדברת למבוגרים. קוראים לזה התאמה לתקופה המודרנית.

כמובן שהסידרה לא מתורגמת לאנגלית, כי קשה לחשוב על גרמנים שיתעניינו בהרפתקאותיה של טריינו בברלין – כך שאת רובה לא יכולתי לקרוא. האסטונית שלי חלשה, מן הסתם, בטירוף וזו אחת השפות הקשות שיש. למעשה, האגדה מספרת שאסטוניה היא הארץ שסבלה הכי פחות מנחת הצנזורה הסובייטית: הרוסים פשוט לא הצליחו להגיע לרמה מספיק גבוהה בשפה כדי לעקוב אחריהם! אניווי, מזל שיש את הספר 'אסטוניה שלי', שלא יכל להיכתב באסטונית בידי אסטוני שהיגר לאסטוניה (תקראו את המשפט הזה כמה פעמים. הוא מבלבל אך נכון) – וכך נתנו לאמריקאי שעבר לאסטוניה בעקבות בחירת ליבו לכתוב אותו. זה שבחירת ליבו היא במקרה גם בעליה של ההוצאה שאחראי על הסידרה הנ"ל זה פרט שולי ביותר, ובטח שלא נפוטיזם.

הבחור, עיתונאי במקצועו, מספר את סיפור פגישתו עם אפ, אשתו – וכיצד זה הוביל אותו לגור במקום הכי קר בעולם (אקלימית – ובעיקר תרבותית. אם להאמין לו). בשפה מאד פשוטה (*שיעול* פשוטה מדי) ואמריקאית למדי ("אני לא מאמין שאני בארץ קומוניסטית לשעבר! אמא שלי הייתה משתגעת! קו-מו-ניס-טית!") הוא מספר על אסטוניה. התוצאה מעניינת, למרות הקלישאות הפזורות בה, בעיקר כי הוא מתאר שלל תופעות ומנהגים תרבותיים שבאמת נראים לי (ולו) הזויים: כמו לישון עם גרביים ספוגים בוודקה בזמן מחלה – או החיים עם אנשים שאוכלים נקניקי דם, ופודינג כוסמת עם מלח וחמאה לארוחת בוקר. גם ההיסטוריה של אסטוניה שזורה בספר יפה, דרך כל מיני ראיונות במסווה של שיחות עם מכרים שמגלות טפח אחר טפח של הקמת, התקדמות וגידול המדינה.

וזהו בערך. אין פואנטה לפוסט. בניגוד לתמיד, אני לא ממליץ ליצור גירסא ישראלית לסידרה. כי על הקומבינות של רמי-הישראלי בניו יורק כולנו יכולים לשמוע במדורי הפלילים בעיתונים כל בוקר, ואין, עד כמה שאני יודע, סקרנות גדולה מדי להבין מה עושים נציגינו הנכבדים בניכר. אבל סתם התחשק לי לכתוב פוסט של בוקר. מה רע?

———–
* הידעתם? יש בערך מליון וקצת, ממש קצת, דוברי אסטונית בעולם! מה שהופך את אסטונית לשפה הקטנה ביותר שהיא השפה הרשמית של מדינה או משהו בסגנון. זה, בתורו, גורר אותי לליין בדיחות אסטוניות חדש – שרובו סובב פחות או יותר תחת אותו הנושא: אין כמעט אסטונים בעולם. למשל: ש: כמה אסטונים צריך כדי להחליף נורה? ת: יותר ממה שיש. למי שמתלונן על הנושא אני מספר שזו אפליה מתקנת: על כל אומה בעולם יש בדיחות שמספרים עליה ורק עליה – אז עכשיו הגיע תורי להציל את האסטונים מבדידותם. כמובן – היה עדיף לו המשימה הייתה נופלת בחיקו של קומיקאי מוצלח יותר. אבל מסתפקים במה שיש, אתם יודעים.

סיפור ידידות בערבות המימדים האינסופיים

27 בינואר, 2010

[הסברים פה]

אי שם, באמצע הסחף של ערבות המימדים האינסופיים, שכנו שתי חוות. לבעליה של האחת קראו חיים. איש בלי גיל, אך לבטח לא צעיר מדי, בעל זקן עבות ושיער לבן המשתלשל עד מחצית הגב. החווה שלו תמיד הייתה מוארת, אפילו באמצע היום, והפיצה קולות ואורות מוזרים. החווה שניה, לעומת זאת, הייתה סולידית בהרבה והתהדרה במה שהיום יכונה 'עיצוב מינימליסטי'. עם שבע עשרה גוונים של אפור. היא הייתה חשוכה בעיקרה, כדי לחסוך את מקור האנרגיה הלא ידוע שסיפק את האור, ושקטה כמו הצל, 'כי ככה' – שיער בעלי החווה – 'קל יותר לחשוב'. קראו לו, למי שטרם הבין, מוות.

חיים אהב את החיים הטובים, מוות אהב את החיים המסודרים. חיים חי לפי זמן יום משתנה שנע בין 16 ל – 34.5 שעות, מוות ישן בין חצות ושש ואז העיר את התרנגול לעבודה. חיים תפר לעצמו בגדים צבעוניים, מוות לבש חליפות מהוקצעות שחורות. חיים היה פזרן, מוות היה דייקן. חיים היה חולמני, מוות היה ממוקד.

חיים היה אומן. מוות היה מדען.


[Noah_hk מדביאן ארטס]

החווה הצבעונית הייתה היכל ומקדש לתחביביו של חיים. מבנה וסידור החדרים, שהדרך היחידה לתאר אותו היא 'כאוס מוחלט חסר הגיון. אפילו פנימי', שיקפו את עיסוקיי חיים לאורך השנים. החיבור ביניהם לא היה של דלתות קלאסיות – אלא יותר מחילות ארנב שמדי פעם, בעיקר בפעמים שמוות היה מבקר, היו משתגעות ומובילות לפתע לחדרים שגויים. בחלק מהחדרים היו יצורים בני שבע קומות, נושפי נסורת עץ ואוכלי ענבים. באחרים היו חפצים משונים: נגיד – חדר המגירות המעופפות דרך שבעה מימדים, או החדר שהכיל מצתים שיכלו להצית כל דבר – אפילו אש. אבל ההכי מורכב, ולכן גם הכי חביב על חיים – היה בלי שום ספק חדר הכדורים. הוא עבד שבוע כדי ליצור את הגירסא הראשונה שלו – ואז עמל עידנים בשיפור, שיפצור, דיגום ומדגם. היו שם כדורים מכל מיני צבעים, עם כל מיני תכונות ופריטים. אבל הכי חשוב, היו שם כדורים עם כל מיני יצורים חיים.

אחד הכדורים, בינוני בגודלו, היה ירוק, כחול – ומיוחד מכולם. היצורים עליו תפסו תאוצה בקצב אדיר, התקדמו, השתנו, שינו – ויצרו תבניות עליהם חיים מעולם לא חשב או חלם! גם מוות גילה עניין באותו הכדור. מדי לילה היה מתגנב לחדר ועורך ניסויים. הוא הרעיד אותו, והפיל עליו דברים. הוא גנב משם יצורים וערך עליהם ניסויים. הוא הפך, ושפך, וניסר והדביק ורצה. מדי פעם גרר הוא את חיים לעיסוקים אלו – אבל היות ושיטותיו של חיים היו הרבה פחות, אהמ, שיטתיות, שיתוף פעולה זה לא הצמיח מעולם פירותיו. מוות חשב שהיצורים מעניינים. חיים חשב יותר בכיוון של 'מקסימים'.

מוות לא האמין בקסם.

——————-
מדי פעם היה הצמד חמד סועד ביחד. בעיקר בערב – או יותר מדויק: במה שמוות כינה 'ערב', כי בשביל חיים שעות הערביים היו יכולות להיות, מבחינת הביולוגיה הפנימית שלו, שעות הבוקר, או הצהריים – או אמצע הלילה: תלוי ביום של השבוע ובתקופה של השנה. ובארוחות האלה הם היו דנים בנושאים שברומו של עולם: כמו למשל, איך משפרים כדורים ומכניסים אליהם לטאות ענק כמו שמוות תמיד תהה – או איך מכינים את החביתה המושלמת. הנושא החביב על חיים. באחת מארוחות הערב, שנערכה במקרה בחווה המוארת – ותיפקדה בשגוי כבראנץ' מוקדם עבור חיים – נשא מוות מונולוג קטן. כזה שברור שהכין מראש. הוא דיבר על הנושאים החביבים עליו: מקורות היקום, ראשית הבריאה – וכמובן: למה באנו ומה מעשינו פה. זה היה ארוך, מייגע, וכלל משפטים כמו 'ואחד לא יכול לעזור לעצמו, שלא לתהות על קנקנו של תמה עמוקה כזו, שטרם נמצא לה אפילו שם ראוי. מי הם אותם היצורים המשוערים שבראו אותנו? ולמה? מה הם רצו שנעשה?' וכו' וכו'. בסופו של דבר, לאחר כשעה וחצי של נאום נרגש, במהלכו הפנקייקס שהגיש חיים למוות הצטנן לגמרי, הביט מוות בידידו וחיכה לתגובה.

'אתה יודע?', אמר חיים. 'יש לך פנים מושלמות לרדיו'.

מוות הזעיף פניו.

'וקול שמתאים לסרט אילם'.

——————
כחודש אחרי – או שנה, כי קשה לעקוב אחר מעבר הזמן בערבות האינסופיות, הוזמן חיים לארוחה אצל מוות ידידו. זו שבאותו הזמן כבר התהדרה בשם 'החווה המדויקת'. היא כללה אורז מושלם, לצד סושי עטוף לעילה. כראוי אצל מוות, התוכנית האומנתית הורכבה בעיקר מנאום חוצב להבות שאותו כתב מזה זמן מה. כמו בפעם הקודמת, הוא קשקש אימרות על 'האמת', ו'ההתחלה', ו'סיבות' לכל מיני דברים שקרו או קורים או היו או היה. אבל הפעם, לא חיכה מוות לתגובותיו הילדותיות של שכנו – שבילה את זמן הנאום בהתרוצצות נמרצת במטבח, פתיחת דלתות, סירים וארונות – אלא הכין והציג תוכנית פעולה. הוא קרה לה 'א-פוק ליפסה' – על שם סוסתו האהובה משכבר הימים. היא כללה התערבות נמרצת של חיים בחיי הכוכב הכחול-ירוק, דבר שאותו לא עשה מזה עידן עידנים. והמטרה 'אחת ויחידה היא!' הרעים מוות מונוטונית בקולו הרגוע, 'לגרום לאותם היצורים – הפשוטים למראה אך מורכבים למעשה, להקדיש את מירב משאביהם לשאלה 'מי ברא אותנו'. אותי ואותך, חיים יקירי'. אחרי זה הוסיף מוות עוד מיטב קלישאות מיני קלישאות, קם כדי לתת לסוף הנאום נופך דרמטי, מחא דמעת תנין – וישב. מחכה לתגובה. ברוגע, לקח הוא לגימה מהקפה – והוריק אותו מיד חזרה לכוס. 'שוב החלפת בין הסוכר למלח?' שאל במרמור עייף.

חיים הנהן בהתלהבות. באותו הרגע לא היה מאושר ממנו בבני הבריאה.


[טוד שור]

פעם, בימים שלפני, השתמש חיים בשיטות כסנה בוער או עמודי אש ותמרות עשן כדי לתקשר עם יושבי הכוכב. אך לא עוד. בעידן הטכולוגיה עמדו לרשותו אמצעים ערמומיים בהרבה: טוויטרים, פייסבוקים – וכמובן – הודעות טרול פיקטיביות שכתב בעצמו. הוא הציף בהן את הרשת, ואט אט החדיר כל מיני רעיונות וכיוונים לקהילה המדעית – כמו גם לתקשורת המיינסטרים – בקשר לכיווני מחקר עתידיים. זה לקח זמן – כי הכל לוקח זמן על אותו הכוכב הקטן – אבל בסופו של דבר -

זה התחיל ביום ג', שעה לפני הזריחה. מכשירי הריגול שמוות שתל על פני הכדור השתגעו ממידע. הם אמרו שזה היה פוסט תמים שנכתב בבלוג. ואז עבר לעוד כמה בלוגים שציטטו אותו והרחיבו, ובסוף הטריף את הבלוגספירה עד שזו גלשה לחיים האמיתיים. הם דיברו על יצירת אלוהיות משלהם – באמצעים ידועים. אחד, פיזיקאי ידוע אך חסר כשרון כתיבה, הציע מודל בסיסי. המתמטיקאיים ישר מצאו בו טעות, אבל הציעו ליזום כנס לנושא. זה לקח זמן, חמש שנים, ואז עוד חמש ושניים עשר פרוייקטים ממשלתיים – אבל בסוף האבטיפוס הראשון היה מוכן. כלומר, תוכניות המתאר לו. מוות מצא בהן מיד טעויות, אבל הבין לאן נושבת הרוח. הוא -

דפיקה נשמעה על דלת החווה של חיים. 'מי זה?' שאל חיים בקול ישנוני, כאילו הוא מכיר יותר מייצור אחד בעולם. הוא פתח את הדלת. מוות היה חיוור מהרגיל. כוס הוויסקי בידו שקשקה, והוא דיווח בקול רועד: 'חיים, ידידי. הם בונים'. 'בונים מה?' חיים לא הבין כלום. 'בונים אותנו. בונים לעצמם יוצרים'.

מסתבר שאותם יצורים פיתחו תיאוריה – מופרכת כמעט כמו כוח המשיכה: הם שיערו שאם יבנו את מי שברא את הייקום, יוכלו לענות על השאלה מי בנה את הייקום. טאוטולוגיה.

————-
יש דברים שאי אפשר לעצור לאחר שהחלו.

אבל מוות ניסה. או הו – ! כמה שהוא ניסה. ארבע פעמים, לא פחות, הגה מוות מכרנו תוכניות מבריקות להרוס את העולם: מגיפות, רעב, מלחמות ואפילו הוא עצמו יצא לקרב. אבל כולן – נכשלו כשלון נמרץ. חיים, לעומת זאת, נשאר אדיש ומשועשע לחלוטין כתמיד – והמשיך לעבוד על המצאותיו ותחביביו. 'איך אתה לא משתגע מזה?!' שאל אותו מוות בוקר אחד. 'היצורים החדשים האלה – ' מוות הצביע למודל כדור הארץ שהיה מונח ליד – 'יילחמו בנו! יהרגו אותנו! זה הסוף שלנו! הוא לא נרגע. חיים העיף מבט, מבעד לקפה של הבוקר, בשתי הדמויות בתהליך הבניה. ואז עוד מבט, גירוד בראש ומבט מסוקרן:

'תגיד' אמר למוות, 'תמיד היה לך אף כזה גדול?'.


[פמקה הימסטרה]

לכל הדברים יש סוף. בטקס חגיגי עמדו ראש המעצמה הנוכחית בכדור הארץ, יחד עם שאר חברי ארגון הנהלת הכוכב, הם החזיקו ביד מספרים גדולות וגזרו, בצורה מגוחכת משהו, סרט אדום. ואז לחצו על כפתור: וזה קרה. חיים-ב' ומוות-ב' התעוררו לייקום. פתחו את העיניים, ולפני שהבינו מה קורה – מצאו עצמם בערבות המימדים האינסופיים. מביטים על בני דמותם המקוריים: בני דמות שנראו כמוהם. בדיוק כמוהם – חוץ מזה שלאחד מהם – נקרא לו 'חיים-המקורי', היה מכשיר מוזר ביד. 'ברכות!', הוא ברך את חיים-ב' בחיוך. 'הנה – קח' – הביא לו את המכשיר. ואז לחץ על כפתור. ואז היה פיצוץ. והמון המון עשן. שהתפזר בסופו של דבר והותיר שתי דמויות, אחת עם זקן עבות ושיער ארוך לבן – והשניה עם אף סולד וכובע שחור וגבוה. הן הביטו בבלבול אחת בשניה והעלו שלל שאלות קיומיות: 'איפה אנחנו?', 'מי אנחנו?', 'מה אנחנו עושים פה?' – שאלו ולא הבינו. לידן היו, ניצבות ריקות – שתי חוות: אחת צבעונית ומוארת – אם כי לא ברור ממה – ואחת סולידית נורא. זה עם הזקן הלבן התעשת ראשון: 'אני בוחר את החוות המוארת!' קרא – וישר ניגש לעבודת השיפצור וההכנה. השני, בואו נקרא לו 'מוות', גירד קצת בראשו בבלבול, משך בכתפיו, ושרך רגליו לחווה השניה. שאלות קיומיות טרדו את ראשו – והוא התכוון להקדיש להם את שארית חייו – שהוא לא באמת ידע איך ומתי התחילו – לפתרונן.

———–
ובמקום אחר, זהה במראה אך שונה קצת באופי – ישבו חיים ומוות "המקוריים" בחווה של הראשון ושתו את מה שהוא הציג כ – 'בירת סטאוט שוקולד כפול עם פיניש דובדבנים'. בהחלט משקה האלים. 'אתה רוצה להסביר לי WTF?' שאל אותו מוות בסקרנות גלויה. 'פתרתי לך את הבעיות', השיב חיים, 'עידנים שתהית מאיפה באנו – ועכשיו עניתי על השאלה. בניתי מקום חדש, דומה לזה, עם שתי חוות דומות לשלנו. כן – מקום בו הכל זהה, חוץ מדבר אחד: הזמן בו הולך הפוך. המכשיר העביר לשם את צמד כפילנו – ועם קצת מזל השאיר אותם מבולבלים נורא. עכשיו – מאחר ולאחר חורבן בית המקדש הנבואה ניתנה לשוטים בלבד – אז איני יודע באמת מה הם הולכים לעשות. אבל אם תבקש ממני להמר, הרי שאציע שאחד מהם, זה שדומה יותא לי מלך, עומד לעסוק בתחביבים. לבנות עולמות ולברוא ייצורים. ואז – עוד ככה וככה שנים בעתיד, אחד הכוכבים שהוא יברא יסתקרן בקשר לבריאה, ויגיע לרמה מספיק גבוהה כדי לברוא כפילים לשני בוראיו. ואז – נו – הבנת לאיפה זה הולך?' הוא חייך למוות המבולבל בחיוך.

'ואז הם יבראו אותנו! ואנחנו נעבור למימד הזה – וזו בעצם ההתחלה שאיננו זוכרים! התשובה לשאלה מאיפה באנו!' עיניו של מוות הבריקו, הוא פקק אצבעותיו ושקע אחורה בכסא.

'איכפת לך שאכתוב על זה מאמר?' תהה לכיוון חיים, 'בצורה טבעית, תקבל קרדיט מכובד של כותב משנה'.

יום מחילת הארנב

27 בינואר, 2010

מזל טוב למתמטיקאי המוכשר לואיס קרול, שחוגג היום את יום הולדתו ה – 178. במנהג שהחל שנה שעברה, חוגג הבלוג את יום ההולדת במה שמכונה 'יום מחילת הארנב הבינלאומי'. יום בו בלוגרים מכל העולם הופכים את הבלוג שלהם למשהו אחר. מוזר. משונה. מוטרף. שקוראים קבועים שנתקלים בו לא יבינו מה קרה, למה הכל הפוך ואיך לכל הרוחות קוראים את זה בכלל? שנה שעברה הופיע פה ביום הזה סיפור מוזר. ולכן השנה יופיע סיפור אפילו עוד יותר מוזר. הוא יעלה לפה ממש בקרוב (תוך רבע שעה – עלי), ויקושט ביצירותיהם של שלושת אמני ההזיה החביבים עלי בשנה החולפת.

הסיפור נכתב, כמובן, במהירות חסרת תקדים – ולכן לבטח מכיל שגיאות לוגיות ותחבריות לרוב. אבל תנסו לסספנד אותם – במידה שתחליטו לקרוא – ואולי אפילו להינות. כמו שאמרתי שנה שעברה: "לי, לפחות, הוא נתן כמה רגעי חופש למוחי הקודח לנדוד בחופשיות ולרשום שטויות כאילו אין מחר. תענוג שסטודנט לא יכול לוותר עליו בקלות".

הסיקסטיז זה עכשיו: רוטוסוניקססס וקורטינה בוב. הופעות, דיסקים להורדה ומועדונים מגניבים.

26 בינואר, 2010

חדי העין מבין הקוראים שמו לב וודאי שאיני ממליץ על להקות כמו בעבר. הסיבה העצובה לכך היא שמאז המעבר לברלין פשוט יוצא לי ללכת פחות לקונצרטים – ואני מוצא עצמי יותר בפאבים, ואירועי תרבות\חברה שונים ומשונים. לדעתי זה נובע מהגודל העצום של העיר, מה שגורם ליציאה להופעה להיות מסורבלת מאי-פעם, למגוון העצום של אירועים יוצאי דופן שיש פה שההופעות חוסות בצילן – וכמובן: לעובדה שיש פחות להקות מקומיות שאני מחובר אליהן. אבל לאט לאט, עם הזמן והאזנה סובלנית, נוצרות כמה כאלה. The Rotosonixxx היא אחת מאלו.

הנה סיבה אחת ללמה ללהקה לשחרר את הדיסק שלה חינם לרשת: זה מושך ניימנים להופעה שלה. ב- הרוטוסוניקס (החלטתי לוותר על שלושת ה – ס') נתקלתי בראשונה ברשימת ההופעות של מועדון זה או אחר (שכחתי איזה). מדי פעם אני מגגל את שמות הלהקות ברשימות כאלה, רק כדי לראות אם האזנה סתמית במייספייס תשבה את ליבי. המייספייס של הרוטוסוניקס סיפק לא רק האזנה סתמית – אלא גם לינק להורדת האלבום השלם חינם בבנדקמפ. הורדתי. האזנתי. אהבתי. חיפשתי איפה הם מופיעים והלכתי. עכשיו אני רק צריך להוריד שוב ולשלם הפעם כסף. האמת היא שקיוויתי לרכוש גירסא פיזית שלו בהופעה – אבל כזו בכלל לא נמכרה.

הרוטוסוניקס נשמעים בדיוק – אבל (טוב, כמעט) בדיוק – כמו שנשמעו להקות בשנות השישים. רק עם סאונד קצת יותר טוב. הם עושים משהו שנשמע כמו גולד אולד רוק עם נגיעות מוזיקת גולשים קליפורנית וקצת ביזאריה. המילה טרנטינו נכנסת פה בחופשיות, היות והופעה של החבר'ה, בעיקר בהיכל של קורטינה בוב שכבר נדבר עליו – נשמעת כמו פסקול של פאלפ פיקשן 2 (ירצה היום ויהיה גם סרט כזה!). זה ממש ממש כיף להאזנה – בעיקר בחורף, עם תאורה קצת חמימה שנותנת הרגשה של מסע חזרה בזמן. הם גם ממש יודעים להשתמש במיתרי הגיטרות שלהם – ואני מדבר על כל סוגי הגיטרות. התווים, בחלק גדול משירים, מופרדים אחד מהשני, וכך לא האקורדים שולטים בשיר, אלא החלקים היותר אלמנטריים של המנגינה.

קצת ביקורת לא הרגה אף אחד – ולכן חייבים לציין שאיכות ההקלטה פוגמת באיכות המוזיקה. חלק מהאלמנטים, בעיקר הווקליים, שתופסים את מירב תשומת הלב בהופעה חיה, נעלמים בין מגוון הגיטרות בדיסק. אבל זה עדיין כיף.

קורטינה בוב, המקום בו נערכה ההופעה, הוא לא ממועדוני ההופעות המגניבים של ברלין. לפחות לא בראיה המיינסטרימית. מתקיימים בו הופעות רק פעמיים-שלוש בשבוע, ורובן של להקות מקומיות יותר או פחות – אבל בטח שלא מפורסמות. הוא תקוע באיזור הדי פופולרי של מזרח קרויצברג, אבל חלקת הרחוב שלו שוממת למדי. והכי חשוב: אין לו הרבה הייפ. לפחות לא שאני נתקלתי בו.

אבל כל ה"סתמיות" הזו של המקום היא בדיוק מה ששובה את ליבי: הוא אמיתי. לא מתחנף. דורש, בלילה הקר ביותר של השנה, שישה יורו להופעה של להקה שאף אחד לא מכיר ומנגנת סגנון מה זה לא פופולרי כמו הרוטוסוניקס – ולא זז מזה מטר. הוא גם קטן למדי, והיות ובליל ההופעה עצמה היא ריק ברובו, נוצרה הרגשה אינטימית מאד. כלומר: תוך דקה התחלנו לדבר עם הברמן ומוכרת הכרטיסים – שמסתבר שגם מנהלת את הבמה ואחראית על תחילת שעת ההופעה ('כשיבואו יותר אנשים. או שבקרוב. מה שיקרה קודם'). יחד עם הקור העז בחוף (באיזור המינוס חמש עשרה, תודה ששאלתם), התחבר הכל ביחד לאחלה ערב. כן ירבו.

יש לנו הרבה מידע לתת. בואו נסדר אותו:

רוטוסוניקססס [אתר]: האלבום בכל מקרה ניתן להורדה בבנד קמפ. הנה כמה שירים שישכנעו אתכם לעשות זאת:
Rotosonixxx – Psycho
(רוק ישן וטוב)
Rotosonixxx – Daytona (עבור הקורא קוונטין טרנטינו. אם כי בהופעה ההתאמה יותר מובחנת)

כרטיס ביקור:
שם:
Cortina Bob (אתר)
כתובת: Wiener Str. 34 Kreuzberg
שורה תחתונה: הצד הקצת מוזנח של האנדרגראונד.

אנשי השלג יצילו את כדור הארץ!

25 בינואר, 2010

כמו שהשוקולד לא הומצא בשוויץ, אבל השוויצרים הפכו אותו לאמנות – ככה ההפגנות לא נהגו בברלין, אבל פה הפכו אותם לתופעה. בכל יום יש בברלין הפגנות: המון הפגנות. רובן לא חשובות. פעם ניסיתי לקבוע ראיון עם מישהו לדירה, והוא ביקש להזיז אותו מיום ראשון לשבת. שאלתי אותו מה יש בראשון, והוא ענה: הפגנה. שאלתי על מה, והוא ענה: לא יודע. ניפגש עוד שעתיים ונחשוב על משהו. בטח נגד עשירים או משהו כזה. להפגין פה זה כבר לא אמצעי, אלא מטרה.


[לחץ להגדלה. זה נכון לכל התמונות פה]

אז לפעמים נדמה שהברלינאים לא יכולים לארגן אירועים בלי אמירה פוליטית זו או אחרת. וכך תחרות בניית אנשי השלג שנערכה פה הסופ"ש, הפכה ל'הפגנה נגד ההתחממות הגלובלית'. וזה חשוב, כי אחרת אנשים לא ידעו שיש התחממות גלובלית. ולא ידעו שהיא רעה. ובנימה רצינית יותר: מתן אג'נדה פוליטית לכל אירוע נותן לכל מיני סטודנטים, שבטוחים שהם מצילים את העולם, את הגושפנקא לעשות שטויות. כמו למשל, למלא את כיכר שלוס ('כיכר הטירה') בהמון המון אנשים, בכל מיני צורות וגדלים – כשכולם בנויים מהשלג הרב שמכסה את ברלין באחד החורפים הקשים ביותר ביובל האחרון.

למרות מינוס עשר מעלות – לא יכולתי להפסיד זאת כמובן (גם ככה ויתרתי כבר על חגיגות ראש השנה האוקראיני שבוע שעבר, ואליפות השבץ נא המקומית השבוע. יש גבול לכמה אפשר להקריב עבור המדע, נכון?). המחזה שנגלה ברגע שמתקרבים לכיכר מרהיב לגמרי. בעיקר לאחד כמוני שעד שנה שעברה לא ראה אנשי שלג מעולם. וכמו שכל אמריקאי מצוי יודע, הגודל והכמות כן קובעים: ואוסף ענק של אנשי שלג, חלקם גוליתיים, זה דבר מרשים. אבל למה לתאר כשאפשר לתת לתמונות לדבר?


[לא ברור למה, אז זה היה האישלג החביב עלי]

עוד רגע של תרבות גרמנית לסיום: הפירסום לאירוע נערך בסופ"ש שעבר. המארגנים לקחו טנדר, הלבישו אותו בבובת איש שלג גדולה (או שמא היה זה אחד אמיתי? לא יודע), ונתנו לו ליסוע ברחבי העיר ולחלק עלונים לעוברים ושבים. אז מה גרמני בזה? בעיקר ההודעה שקיבלתי כמה ימים לפני זה. הודעה שפירטה איפה ובדיוק יהיה הרכב בכל דקה ודקה בכל אחד מהיומיים שבסוף השבוע. והכי מדהים: הוא עמד בזה. לפעמים גרמניים זה עם מדהים בסטריאטיפיותו.