ימי פוסטים חלשים עוברים כל כוחותינו. לא שאין מה לקרוא, אבל מיעוט הפוסטים המבריקים קטן יחסית לטעמי. נו, מילא; פחות פוסטים מבריקים, יותר זמן לעבודה. אולי עדיף כך.
שקופית חסות: הפוסט מובא לכם בחסות גנזך הרשת. האתר שלעולם לא אפסיק לקדם. בונוס: מי שמקדם את הגנזך אצלו בבלוג מקבל ממני לייק פרימיום!
1. נתחיל בספורט, ברשותכם. אמרתם ספורט – אמרתם דה-באזר. וספציפית אצלי בבלוג, אמרתם פינת הדורפן. לפעמים נדמה, בעיקר למי שחי באירופה, שהאירופאיים… מתנשאים משהו. חושבים שזה שהם הצליחו להעביר כמה שנים בלי מלחמות נותן להם איזה יתרון תרבותי על שאר העולם. אז זהו, שלא. לא באמת. ובפוסט נוסף נגלה שגם לישראליים אין יתרון מוסרי: על אברהם גרנט והמינוי החדש.
2. כל אחד והחלומות שלו; אני חלמתי בילדותי, בין השאר, להיות מדען בודד. מהסוג המטורף שמשנה את העולם בלילות עבודה חסרי סוף. אבל אז התבגרתי, וגיליתי שבעולם המודרני אין מקום למדען הבודד. הגילויים האמיתיים נעשים בידי צוותים. קבוצות. אנשים שעובדים ביחד. ואני, מה לעשות, גרוע לגמרי בעבודת צוות. עד שני אנשים, זה גודל הקבוצה האהוב עלי.
3. בביתי במדבר עם פוסט מאיר עיניים על שישה דברים שהבנתי על ת"א רק אחרי שעזבתי אותה. אפילו אם הנושא לא מדבר אליכם, שווה להיכנס בשביל התמונה הסוריאליסטית של בחורה עם קעקוע דרקון, בביקיני, עם כנפי מלאך, יושבת ומעשנת סיגריה על סלע במדבר.
5. כמה אפשר לחדש על טרילוגיית שר הטבעות ב – 800 מילה? לא הרבה. ועם זאת, הכתבה של דורון פישלר מעין הדג לכבוד עשור ליציאת טרילוגיית שר הטבעות (הסרטים! הסרטים! ניטפקרים כולם) שווה קריאה.
9. נו – בחיים לא אוכל במסעדה החדשה של חיים כהן. הסופר-מסעדות יוקרה האלו לא עומדות בסטנדרט האוכל העממי שלי. אבל אני כן שמח לקרוא ביקורת עליה. אתם בטח רוויתם מביקורות כאלה בעיתונים השונים. אצלי זו של טיקטאק היא הראשונה שקראתי.
הייתי שמח לו גיקדום היה פוסט סדיר. מין סיכום דו-שבועי של לינקים והגיגים גיקיים לחלוטין. אבל הוא לא, כי לוקח זמן וסבלנות לכתוב גיקדום. כידוע, גיקדום עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.
1. המשחק החדש בסידרת זלדה, Skyward Sword, יצא לאור. שלוש דקות לאחר שהגיע לחנויות כבר נשמעו טענות שהוא המשחק הטוב בהיסטוריה. מרגש? היה מרגש אולי אם משחק חדש של זלדה לא היה מוכתר כ'טוב ביותר בכל הזמנים'.
אבל חדל ציניות: שלושת המשחקים הראשונים של זלדה הם ללא ספק מהמשחקים הטובים ביותר בהם שיחקתי אי פעם. כילד הם הגדירו חלק גדול מהתרבות שאוהב בעתיד. למשחק החדש לא אגיע בשנה הקרובה, לצערי. כך שכל שנותר בידי לעשות הוא לחלוק לו מחווה בדמות איור חובבני מדהים של לינק.
2. אגדה אורבנית חדשה? מתצהיר שרת המדע האיטלקיה שבא בעקבות חלקיקים שמהירים ממהירות האור בשוויץ, עולה שקיימת מנהרה תת קרקעית בין CERN לבין מעבדות Gran Sasso באיטליה. חברים, מדובר בתשע מאות קילומטרים בערך! זה לא צחוק. מן הראוי שיפעילו שם רכבת יקרה בעתיד לצורך תחבורה מהירה כמו טיל בין הארצות.
3. שכה יהיה לי טוב: יצרו סדרת ספרי נוער רומנטיים על מתמטיקה. קוראים לסדרת Math Girls ומספרים שהיא משלבת את הדיוק של טקסט מתמטיקה עם רומנטיקה של דמדומים.
מסתבר שביפן זה סוג של תופעה: 18 מהדורות, שלושה המשכים, עיבוד קומיקס ווידאו קליפים של מעריצים. חודש שעבר פורסם התרגום לאנגלית. את שני הפרקים הראשונים שלו ניתן לקרוא חינם. לא קראתי; יש לי רשימת ספרי מתמטיקה ארוכה שממתינה על המד"ב. אבל טוב לדעת שהספר קיים. אולי מתישהו אזדקק לו אם תהיה לי בת טיפשעשרה.
4. בגיל 8 קיבל גבריאל סי (Gabriel See) ציון מעולה בחלק המתמטי של SAT (המגבילה האמריקאית לפסיכומטרי). בגיל 11 הוא זכה במדליית כסף בתחרות בילוגיה סינתטית לתלמידי תואר ראשון ב – MIT. כיום הוא בן 13. הוא כבר למד את תורת הכאוס, תורת המיתרים, מכניקה קוואנטית ומדעי האטום (או במילים אחרות: כל באז וורד שהאמריקאי הממוצע מכיר).
שאלה: איך מחנכים גאון? דיון בסלאשדוט. התשובה שלי: לא מחנכים.
6. רשימת הפארקים הנטושים גדלה. בניגאטה, יפן – אלא איפה – יש פארק שעשועים רוסי נטוש. כמו גם פארק מערב פרוע נטוש. הוא מתווסף לפארק גוליבר הנטוש שכבר דיווחנו עליו בעבר. מה מוסר ההשכל? שביפן יש המון יזמים שאוהבים לבנות פארקים, ומעט מאד אנשים שאשכרה אוהבים ללכת ללונה פארקים.
פארקים נוספים שהופיעו בעבר בבלוג: פארק השעשועים המזרח אירופאי ב – Treptow שבברלין. ופארק נטוש בניו אורלינס.
7. תזכורת עצמית לביקור העתידי בטורקיה: לא להחמיץ את העיר התת-קרקעית דרינקויו. אחת עשרה קומות בעומק 85 מטר, ומספיק מקום לאכסן עשרות אלפי אנשים יחד עם מזון והצאן שלהם (צאן. טורקיה, כן?). העיר נבנתה במאות ה – 7-8 לפנה"ס, ועוד לפני שראיתי אותה אני כבר מכריז עליה כפלא תבל. [בבושקה מפלצות]
8. ראיתם פעם בריטים שתויים? חוליגנים עם רשיון. הספרדים נעשים עליזים מתמיד, הגרמנים מנומסים וטיפה פלרטטנים, הרוסים דכאוניים והישראליים? שמעתי שהם פתאום שולפים אחד על השני סכינים בחניות מועדונים. מחקר חדש מחזק את מה שכולנו ידענו שנים: אנשים מתנהלים תחת השפעת אלכוהול כפי שהחברה מצפה. סליחה, סליחה – הם לא בדיוק אומרים את זה, אלא, שאנשים מתנהגים לפי מה שהחברה מצפה מאנשים שתויים אפילו כשהם רק *חושבים* שהם שתו אלכוהול.
9. ארבעים שנה מלאו למקרה D.B Cooper: אירוע חטיפת המטוס היחיד שלא פוענח בתולדות ארה"ב.
ב – 1971 עלה אדם שהזדהה בשם 'דן קופר' (השם די.בי הגיע מדיווח שגוי מוקדם של עיתונאי על האירוע) על טיסה מקומית בארה"ב. הוא הושיט לדיילת, בשיא הסטייל והרוגע, פתק עליו נאמר 'יש לי פצצה, ואני לא חושש להשתמש בה'. לאחר שקיבל דמי כופר של 200,000 דולר, קפץ די.בי מהמטוס במהלך סערה לעומק יערות בצפון-מערב ארה"ב. מה קרה לאחר הקפיצה? אין לאף אחד מושג. הוא חי? הוא מת? מי האדם? לא יודעים. תעלומה.
לכבוד 40 שנה לאירוע מציג האף.בי.איי תיאוריות חדשות בנושא, וספציפית, טענה שדי.בי. היה קנדי דובר צרפתית. למה? כמה שבועות לפני האירוע פורסם בצרפת ספר בסדרת 'דן קופר' המציג אדם מבצע תעלול דומה לזה של די.בי. 40 שנה לקח להם להגיע למסקנה הזאת? העובדה שהוא קרא לעצמו על שם קומיקס צרפתי פופולרי שטרם תורגם לאנגלית באותו הזמן לא עוררה חשדם כבר קודם? בחיי, גם אני רוצה לעבוד באף.בי.איי.
10. הידעתם? תולעים דומות ביותר לבני אדם! לתולעים יש 20,000 גנים. לנו יש 23,000 גנים. וחלק מהגנים שלנו אפילו דומים! נס. העובדה הלא-מאד-מעניינת הזו עלולה להקל על יישוב מאדים: במקום לשלוח בני אדם למאדים ולצפות בהשפעת הקרינה הגבוהה עליהם – נשלח תולעים למאדים ונראה מה קורה להם. יותר קל, יותר בטוח, יותר מקום להפגנות נמרצות של חובבי בעלי חיים.
מוזיאון באותו הרוח, אבל אחד שיש לי סיכוי גבוה בהרבה להגיע אליו: Miniatur Wunderland בהמבורג. לא מזמן התווסף לשם מודל רכבת-הצעצוע הגדול בעולם! השלמות לטיול הבא בישראל: מיני-ישראל. לגמרי הגיע הזמן לבקר שם סוף סוף.
12. ויל ויטון על להיות גיק. זה כל כך מדויק ונכון שזה עצוב. לפחות אתנחם בכך שזו עדות להיותי גיק אמיתי.
13.האינציקלופדיה למד"ב עלתה לאוויר הרשת בדצמבר. היא קצת לא מעודכנת, קצת לא מאורגנת, וקצת חבל שהעורכים שלה לא שמעו שויקיפדיה כבר קיימת ודי מייתרת אותם. אבל מי אני שאלין? הרי השיטוט שם עדיין כיף גדול!
14. טינטין של שפילברג יצא כבר לפני חודשיים, ואייטם עליו עדכני כמו 2011. אבל הכתבה של קרטון ברו על היסטורית העיבודים של טינטין טובה מכדי לוותר עליה.
תמצאו שם גם, בין השאר, את גירסת בובות היד האלמותית מ – 1947! אחד העיבודים השאפתניים, מסחריים ומשעממים ביותר לסדרה. הוא הוקרן פעם אחת בלבד, לפני שהוחרם ע"י המשטרה היות ודמי זכויות היוצרים מעולם לא שולמו. מאז שטפו הרבה גלי יוטיוב את העולם, והסרט קיבל כיום מעמד קאלט. לינק לצפיה, פלוס לעיבודים רבים אחרים, תמצאו בכתבה.
אישית העיבוד האהוב עלי הוא סדרת הטלוויזיה מ – 1992. עיבוד נאמן לחלוטין לרוח ועלילת הספרים. ערכתי מיני-מרתון של פרקי הסדרה לפני חודשיים לקראת יציאת הסרט.
15. ספיישל 'הגרגרן', ביקורות האוכל שעלו בבלוג שבוע שעבר, נכתב בעקבות חבר שבא לביקור בן שבוע בברלין. הוא העביר זמנו בעיקר עם אוכל טוב בערבים, ופוקר עד אמצא הלילה. הבחור למד מתמטיקה, מכיר את עקרונות ההסתברות של הפוקר, וטוען שאין פה שום הימור. הרווחים שלו בברלין יכולים לשמש כעדות בנושא. הנה לינק עבורו: חוקרים יצרו מדריך סטטיסטי להימורים. לא שזה יגרום לי לסכן את כספי המועט.
Darkwood הם להקת ניו-פולק מלחמתי. והם הלהקה הטובה ביותר ששמעתי בסגנון, אם לא היחידה! מעניין לפרק הגדרה זו לרכיבים. ניו-פולק (=פריק פולק?) הוא בעצם פולק שנוצר במילניום הנוכחי. יש עוד כמה מרכיבים בהגדרת הניו-פולק, כמו מורכבות למשל, אבל עזבו אתכם משטויות: מעטות להקות הפולק שקמו בעשור האחרון ולא קיבלו את התואר ניו-פולק.
מלחמתי מתייחס לתכנים. דארקוורד אובססיביים עם מלחמות העולם השונות. שישה אלבומים ללהקה. השלושה הראשונים, טרילוגיה אם תרצו, מתייחסים לאספקטים שונים של שתי מלחמות העולם. הרביעי נוגע במדע אפל ומירוץ החימוש.
החמישי, Notwendfeuer, ממנו התחלתי את הכירותי עם הלהקה, מוקדש לנעורים ואש. על העטיפה יש צילום של הנוער ההיטלראי, תבינו מזה שאתם רוצים. השישי והאחרון,Ins Dunkle Land, הוא אלבום מלחמתי. ידידה גרמניה כבר האשימה אותו בלאומנות, אם כי נראה לי שהיא פירשה לא נכונה את כוונת המשורר.
הלחנים של דארקווד נעים בין כלי הקשה קודרים ומבשרי רעה, לגיטרה מלטפת ועצובה. הם מוזיקת החורף המושלמת של פליטי מלחמה. הם המוזיקה של חיילים אבודים בשדה. יש רגעי התעלות, עם מארשים צבאיים ממש, כמו Schattenfahrt – השיר הראשון בדיסק השישי. אבל רוב הזמן המוזיקה קודרת כמו יום סגריר אינסופי. מסוכן להאזין יותר מדי.
Darkwood הוקמו בסוף שנות התשעים בתור פרוייקט של אדם אחד, Henryk Vogel. כדי לשמור על האמת האמנותית, שאף אחד לא ניסה לגנוב להם בעצם, מתפרסמים אלבומי הלהקה בלייבל העצמאי שלהם, HeidenVolk. אם תשאלו אותי, זה מביא לחוסר אחידות ברמה בתוך האלבומים. יש יתרון ליד מכוונת פה ושם. כשדארקווד במיטבם, הם עותקי נשימה. יום אחד האוסף שלהם יהיה יצירת מופת אמיתית.
צירפתי פה שני שירים. בלדות. הראשון הוא weltensturme, שעידו המליץ עליו. הוא מהאלבום החמישי של הלהקה, שמדבר על הפיכות המאה הקודמת. השני הוא 'סיפורים קווקזים', מהדיסק האחרון. שיר עם רוח של אגדת עם.
מתחזל"שים אחרי ספיישל הגרגרן. עשרה פוסטים שיעיפו לכם את הרעפים מהגג. הכל באדיבות גנזך הרשת. האגרגטור הכי לא אסתטי ביקום.
1. אובססיה? זה לא מתחיל לתאר את ההתמכרות שלי לסיכומי השנה של עין הדג. בשבוע בו הם אמורים לעלות אני מרפרש את האתר ללא הרף, וזה למרות שהפוסטים מופיעים זמן קצר לאחר עלייתם בגנזך. פעם כתב דורון פישלר פוסט פרסי דג הזהב אחד, כיום גדל הטקס והוא מתפרש על פני שלושה. הנה הם פה (1,2,3). סיכומי השנה הקולנועיים הטובים המקסימים בייקום. וסליחה עם כל שאר המבקרים.
עוד המלצת קריאה קולנועית: בסקירה ממליצים על 'מורעלים' ודנים בקולנוע האימה הישראלי.
2. כבר שנים שאני קורא את יוסי גורביץ – עוד מהימים באייל הקורא. הוא כותב בחסד, וקשה להתווכח עם זה, אבל יש לו נטיה להקצין דברים. להציג את העולם בשחור ולבן ובצורה קיצונית מאד. לכן לא הפתיע אותי אחד הסיפורים החזקים בבלוגספירה השבוע: חקירתו של גורביץ בחשד להסתה. שטות מוחלטת כמובן, ויחד עם זאת, לא עפה לי הגבה מהפרצוף. יוסי מדווח בלאקוניות. ולווט מרחיבה.
3. נשאר בפוליטיקה: עידן לנדו מעלה פוסט שלישי בסדרה על סילואן (1, 2 ופוסט מספר 3). אלו פוסטים ארוכים שדורשים תשומת לב רבה, ואיני יכול לאמר שקראתי אותם מהתחלה ועד הסוף. בהעוקץ ממשילים את סילואן לכרם נבו.
4.טיקטאק יוצא לסיור קולינרי בנצרת! פוסט אוכל עמוס תמונות מעוררות תאבון. בחיי, מתחשק לי לקפוץ לשם מתישהו. הכתיבה של טיקטאק קצרה ותמציתית – ההפך המוחלט של עבדכם הנאמן. לפורמט של בלוג אוכל, יחד עם תמונות מעולות, זה מתאים מצוין.
6. יש בעיה ליקום תרבות, ובכלל לבלוגים של אלי אשד לדורותיהם: העימוד שלהם תמיד מוזר. אבל זו לא סיבה להתעלם מהכתבות המצוינות על שרגא דפני. הוא און שריג, הוא אבנר כרמלי – וכולם ביחד פינת נוסטלגיה מבוצרת בילדות שלי. חלק ראשון, חלק שני.
7. שני פוסטי אורח, משתי זוויות שונות, על עתיד האיסלאם הופיעו בימים האחרונים בבלוג מדע אחר. הנה הראשונה של פרופ' צבי סבר. השניה היא פרי עטו של נמרודסטר.
8. שני סיכומי שנה מוזיקליים אהובים עלי יותר מכל. הראשון הוא של עונג שבת. נו, ברור למה: זה הסיכום המקיף והמשפיע ביותר בסביבה הסוציאלית שלי. חובה להאזין לעשיריה הראשונה בו, האלבומים שם עוד יופיעו בשיחות בעתיד.
אבל הסיכום השני יותר מפתיע: מצעד האלבומים 2011 של אפרכסת (יש לו גם חלק ראשון). מצעד שמורכב אך ורק מדברים מקומיים. לווא דווקא דוברי עברית, אבל כאלה שנוצרו בידי ישראליים וע"פ רוב בישראל. אני יודע, נוהגים לערוך סיכומים כאלה דווקא בראש השנה. אבל סיכומי ראש השנה לא נהנים מהיוקרה של אחיהם הלועזיים. ולכן סיכום מוזיקה עברית בסוף השנה האזרחית הינו מבורך.
10. נציג הבלוג היה אמור להשתתף בטעימת העיתונאים של בירות לכבוד תערוכת BEERS 2012, הידועה בציבור בכינוי החיבה: 'כי אנחנו לא יכולים לחשוב על שמות בעברית'. עניינים של הרגע האחרון מנעו את השתתפותו, וכך נותר בי לשלוח אתכם לסיקור של רק בירה. פוסט אורח על ביקור בתערוכה עצמה יתקבל בברכה.
ראשית, התנצלות: הגענו ל Helvetia (הלווטיה) לאחר שעתיים שוטטות מורעבת. בשוטטות מורעבת אני מתכוון לדבר הבא: שני גברים רעבים הולכים ברחובות העיר ומחפשים איפה לאכול. אחד מציע מקום א', השני מעווה פניו. השני מציע מקום ב', הראשון מציע להמשיך לחפש. עברנו את כל השוק הטורקי פעמיים.
כשהגיעו המנות לשולחן, חילקנו אותן בלהט והתחלנו לאכול. רק אז אחד, בואו נקרא לו 'ניימן', נזכר שיש לו בלוג ושצריך לצלם. לכן כל מה שיש זו התמונה הבאה:
מוצג א', מימין, הוא רוסטי. גירסא שוויצרית ללביבה, משודרגת פי כמה וכמה. כבר כתבתי עליה פעמייםבעבר. בהלווטיה יש מספר עצום של סוגי רוסטי – עם בייקון, ביצה, יוגורט, גבינות שונות וכד', פלוס הרוסטי היומי המשתנה. אנחנו לקחנו עם קוביות בייקון ובצל ירוק. תענוג שמנוני.
מוצג' ב', משמאל, הוא שפצלה. אטריות הביצים הנהדרות מגיעות בגירסא השוויצרית עם תפוחי אדמה, קוביות בייקון, גבינה והמון שמן. כי בייקון לא מספיק שמן אתם יודעים. בתפריט יש עוד סוגי שפצלה רבים. אנחנו הלכנו על ההכי בסיסי.
הלווטיה היא חיקוי מדויק של כל מסבאות הדרכים שפגשתי בשוויץ, עם הבדל אחד גדול: יש שם יותר. יותר היצע, יותר סוגים, יותר דברים. הם לא מתמחים במאכל אחד – אלא תופסים את כל המטבח השוויצרי הגרמני – כולל נגיעות שוויצריות צרפתיות ואיטלקיות. הסיכוי שתבינו את התפריט ללא עזרת המלצרית הינו אפסי; המנות נושאות שמות מקומיים שרק שוויצריים מקוריים יבינו. גם לי היו בעיות.
זו לא ארוחת בריאות, זו ארוחת תענוג. והרבה יותר זול להגיע לאכול בקרויצברג מאשר באלפים בשוויץ. עכשיו שרק ימצאו דרך לייבא לפה את הנוף ההררי, והמקום יהיה מושלם.
[Helvetia - כתובת: Mariannenstr. 50, 10997 Berlin. תחנת רכבת görlitzer banhof או Kottbusser Tor (קו U1). ב'-ו', 9:00-חצות. סופ"ש: 10:00-חצות]
הרומן שלי עם למקה הולך שלוש שנים אחורה, לחודשים הראשונים שלי בברלין. ארגנתי ערב בירה לפרוייקט המתמטיקה, וחיפשתי מבשלה מתאימה. הערב היה כשלון מוחלט; שמונה אנשים מתוך שישים שהוזמנו הגיעו!
הדבר היחיד שהציל אותו היה Kaiserschmarrn – בלאגן הקיסר בתרגום חופשי. קינוח שחיתות אוסטרי; חתיכות פנקייק עבה מקורמלות, עם חמאה, אבקת סוכר, צימוקים, אגוזים ורוטב דובדבנים-שמנת מתוקה עליהם. מעדן אמיתי והמלצה חמה. אני מזכיר אותו עכשיו היות ואין פה תמונה שלו. בארוחה הנוכחית הלכנו על דברים מלוחים.
קשה לי להמליץ על משהו מיוחד מהתפריט של למקה. הכל טוב ולא בריא באותה המידה. בתור תייר הייתי הולך על אחד הספיישלים המקומיים שלהם: רגל חזיר ברלינאית, סטייק כבד, שניצל (רגיל – או ממולא בשמנת פטריות), קציצות ברלינאיות או נקניקיות.
אנחנו הלכנו על נקניקיות. רוב המנות עולות בין 6 ל – 9 יורו, אבל גרגרן אמיתי לא יוותר על המיקס: שלושה סוגי נקניקיות לבחירתכם, עם לחם, חמאה ותפוחי אדמה מטוגנים. 12 יורו לתענוג, שיכול בכיף להשביע שני אנשים וארבעה ניימנים לפחות.
שני אנשים? יותר מדויק: בקושי גרגרן אחד! ועוד נשאר מקום לעודף. הזמנו גם שפצלה – עם נקניקיות בייקון, בצל, פלפל והמון גבינה.
מה שאתם רואים לפניכם זה מחבת ע-נ-ק-י של מנה גסה, לא מעודנת ושמנה. נשמע טוב, נכון? מהר מאד חילקנו את השלל בינינו: קשה לסיים מחבת של שפצלה לבד, אבל אם מערבבים את זה עם נקניקיות ומחלקים לשניים – ההנאה מובטחת.
לגמנו עוד כמה בירות של המקום – יש מבחר קבוע ובירה חודשית מתחלפת (בירת כריסמס חזקה בזמן הביקור). המחירים לא זולים: 3-4 יורו לחצי ליטר זה יקר עבור ברלין. אבל עבור ארוחה טובה, בירה טריה, ואווירה גרמנית אותנטית, משלמים. אפילו אם זה יותר יקר משווארמה ובירה באיזה סקוואט מחתרתי.
[מבשלת למקה. שני סניפים למקום:
שרלוטנבורג: Luisenplatz 1 10585 Berlin - סניף גדול יותר, עם יותר אווירה ופחות אנשים. 11 עד הלקוח האחרון.
מרכז העיר: מתחת לתחנת hackescher markt. די קרוב לקצה התחנה למעשה. תשאלו מישהו אם לא תמצאו. יותר קטן, יותר מסחרי - פחות אווירה גרמנית קלאסית. 12 עד הלקוח האחרון]
במסעדות האפריקאיות שאניאוהב אין מרכיבים אקזוטיים. מקסימום ירק אלמוני או איזה תבלין שטרם שמעתי עליו. עיקר הקסם שלהם הוא באותנטיות: מנות שמוצאות מסיר ענק, וקהל סועדים שחור דובר שפה אפריקאית. מסעדת סוואנה היא דוגמא מצוינת ל..כל דבר חוץ מזה.
פילה קרוקודיל, סטייק זברה וקדירת אנטילופה. אני בספק אם יש שבט באפריקה שזו ארוחת הצהריים הקבועה שלו. למעשה, תרשו לי לנחש שרוב תושבי אפריקה, כמו רוב תושבי העולם, העבירו חייהם די בשלווה בלי לאכול את בשרו הקשה של הקרוקודיל אפילו פעם אחת. סתם ניחוש, לא עשיתי סקר.
הגיעו אלי אורחים סקרנים שרצו משהו אקזוטי, אז קפצנו לטעום את פלטת הבשרים של סוואנה. הנהה לפניכם
יש שם בשר קרוקודיל, זברה, אנטילופה ויען. מכולם רק היען לא באמת אקזוטי. בשרים אקזוטיים זה לא באמת הטעם שלי – אז לקחתי מיני-טעימה מכל אחד שלא הספיקה אפילו לקבוע את הטעם. האורחים טענו שהאנטילופה שווה מכולם, הקרוקודיל אכן שונה, לזברה יש טעם מוכר – ויען זו.. יען. גם בארץ אפשר להשיג סטייק יען. לא צריך להרחיק לאפריקה או לברלין בשביל זה.
יש גם אופציות צמחוניות בסוואנה. אני לקחתי למשל תבשיל תרד עם בטטה ובננה מטוגנת. אבל לא בשביל זה מגיעים לשם. לסוואנה מגיעים כי אתם קרניבורים סקרנים, שחייבים לטעום משהו שאין בארץ.
[סוואנה. Sredzkistraße 26. פתוח כל יום מ - 16:00. תחנת Eberswalder Strasse]
